האנרגיה ריחפה שם כל הזמן, אבל הרגע שבו היא פרצה, בצורה הגולמית והמטלטלת ביותר, הייתה עם הבקעת השער של בית"ר ירושלים בתחילת המחצית השנייה. זה לא היה אוסף של קריאות או צעקות, זה היה נחשול. תמהיל מזוקק של עוצמה, ציפייה, התרגשות ופורקן שנפלט מעשרות אלפי גרונות. הר הגעש שהתבשל במשך המחצית הראשונה התפרץ בשאגה. הלבה הרותחת הקיאה את עצמה, והדציבלים קרעו את האוזניים כפי שלא קורה בשום אירוע אחר.

נער עם כיפת ברסלב קפץ וכמעט עף מעבר למעקה. גבר בשנות החמישים הרים ידיים לשמיים ומחה דמעה. ילדים התייפחו באושר. אישה ובתה שעמדו על הכיסאות צרחו עד שהחליקו מן הכיסא. אלפי צעיפים צהובים־שחורים התנופפו באוויר. לרגע אחד הפך טדי מקדש לשיא הרגש. בית"ר אחת, מכבי אפס. ככה נראית אקסטזה.

שבוע קודם, כשהילד שמצא את האפיקומן ביקש ממני לקחת אותו למשחק, הסתכלתי עליו במבט חומל של "סגור על זה? אין לך משהו קצת יותר מועיל לבקש?". לא דמיינתי שהאפיקומן שלו יוביל אותי בעקבות השפחה על הים, לראות לרגע את מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה המרכבה.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהשתתפתי במשחק כדורגל. הפעם הראשונה שבה חוויתי את מה שעבור המוני ישראלים הוא חלק מזהותם. לא הכרתי את היקום הזה, שבו המשחק הוא לא בידור אלא חיים; הקבוצה היא לא תחביב אלא זהות; אקסטזת הגול היא לא רק חגיגה של ניצחון, אלא רגע של גאולה בתוך עולם מלא באכזבות ושברים; אטמוספרה שהיא טרנספורמציה לתוקפנות, סובלימציה לתבוסה; יקום שבו אפשר להסניף את "אורות המלחמה" בלי להרוג או להיהרג.

ידעתי כמובן שיש כדורגל בעולם, הרי אי אפשר שלא לפגוש אותו על המסכים. אבל לא ידעתי מהו הכדורגל עבור האוהדים. חשבתי שאני מכיר את עם־ישראל לפני ולפנים, על הניואנסים והרבדים הדקים; הייתי משוכנע שיש לי היכרות אינטימית עם השבטים השונים כי קראתי עליהם, למדתי עליהם, כתבתי עליהם. אם כבר, אלה "הם" שלא מכירים "אותנו". אבל זו הייתה היכרות מרחוק. הכרתי אבל לא ידעתי, קראתי אבל לא הבנתי, ראיתי אבל לא הפנמתי. לא הייתי מודע לנקודות העיוורון שלי עצמי.

וברגע הזה התחוור לי משהו עמוק יותר: סולידריות אמיתית אינה יכולה לצמוח בלי היכרות חיה, עמוקה, כואבת לעיתים, עם מה שמרגש אחרים. עם מה שמעורר אותם לצחוק, לבכי, לשירה, לכמיהה וגם לתסכול. אי אפשר לדבר על "אחדות" כל עוד איננו פוגשים מבפנים את מה שמפעיל את הלב של הזולת.

ביום העצמאות הזה, כשאנחנו שוב קוראים זה לזה להתאחד, חשוב שנזכור:

האחדות אינה מתחילה בסיסמאות ולא מסתיימת בהצהרות חגיגיות. היא מתחילה בארצות החיים. בבית המדרש ובמגרש, בכנסת ובבית הכנסת, במרכז הקליטה ובתיאטרון הסמטה. נכון, לא כל חוויה מתאימה לכולם וחשוב לחנך מה ואיך לצרוך תרבות. אני עצמי לא מתכנן להפוך לאוהד כדורגל פעיל. מה שחשוב הוא העיקרון: אחדות אמיתית מתחילה ביכולת לצאת מאזור הנוחות שלנו ולחוש באמת את החיים של אחרים. כי רק מי שמסוגל להרגיש מה מפעיל את הזולת, יוכל להרגיש גם מה מחבר אותנו יחד.

להביט לכאב בעיניים

ואם בכדורגל עסקינן, הסקרנות שלחה אותי לשוטט במרשתת, וכך הגעתי לדף ויקיפדיה הנושא את הכותרת הארוכה "היריבות בין בית"ר ירושלים לבין הפועל תל־אביב". ההסבר שם מנער את הגדר המפרידה בין מגרש הכדורגל לעולם שבחוץ: "הפועל הוא איגוד ספורט המזוהה עם השמאל הפוליטי בישראל, וככזה הוא ייצג את האחוס"לים, הממסד האשכנזי וההסתדרות. בית"ר מזוהה עם הימין וככזה היא מייצגת את השכבות החלשות ומאבקן בממסד, הציבור המזרחי והתנועה הרוויזיוניסטית". זה כבר הופך כל משחק להרבה יותר גורלי: כשבית"ר מנצחת הימנים מנצחים, כשהפועל מנצחת הימנים מפסידים. הכדור עגול כמו המציאות.

תגידו זה רק משחק; אנשים משלמים כסף בשביל התענוג האסקפיסטי, ושבוע לאחר מכן רק מעטים יזכרו את התוצאה. המשחק הוא אומנם סובלימציה, אבל בדלק שמניע אותו מהול הרבה כאב. האוהדים הם לא סתם אוהדים, הם חלק משבט, וכשהם נוהרים לטדי הם מגיעים עם החלומות ועם הצלקות של השבט. כי לכל שבט בישראל יש פצע משלו וכאב משלו, צלקת היסטורית שהוא נושא מימים רחוקים ומימים קרובים.

עולי המזרח שנשלחו למעברות בסוף העולם וגדלו בתחושת הדרה והשפלה; ניצולי השואה שגידלו ילדים בצל פוסט־טראומה ואובדן בלתי נתפס; בני הקיבוצים עם משקעים של נפגעים במלחמות וחסכים מבית הילדים; הציבור החרדי עם חוויית הניכור, התלות והמצור; המתנחלים עם איום העקירה המתמשך והידיעה שברגע של ליקוי מאורות יהודי כן מגרש יהודי; יוצאי ברית המועצות עם הגעגוע והזרות; החילונים הוותיקים עם חרדת אובדן ההגמוניה ושינוי פניה של המדינה; ובני החברה הערבית עם הזהות המורכבת ודילמות השייכות.

אין שבט שאין לו כאב. הקבוצות נבנו פה כמו פנינה בתוך קונכייה, בהתגבשות סביב פצע פנימי. אבל במקום להכיר בכאב הזה, אנחנו נוטים להירתע ממנו. כי בחוויה המדומיינת שלנו, כשיש כאב מישהו "אשם" בו, והמישהו הזה הוא אנחנו. החשש הוא שהכאב של האחר ידרוש מאיתנו דין וחשבון במשחק סכום אפס, שנצטרך לוותר על נכסים חיוניים שלנו ולהעניק אותם לאחר כפיצוי. וכך השגשוג שלו יבוא על חשבון החורבן שלנו. ככה עובד מעגל הכשל במוח הקמאי שלנו, לא משנה אם מדובר בכאב של זוגיות, של הורות או בכאב לאומי. כתוצאה מכך, במקום לפגוש את הכאב באומץ אנו עוטים שכבות עבות של הדחקה: מלעיגים, מתגוננים, מתרחקים. שומרים מרחק רגשי, כאילו הכאב הוא מחלה מידבקת.

זוהי טעות עמוקה, כי אין ריפוי בלי כאב, ואין החלמה בלי מעבר דרך אזורי השבר. כדי לשאת את הפצעים המשותפים והנפרדים של כל אחד מאיתנו, נדרשת אחדות של "נשיאת הפכים". כדי לבנות סיפור משותף נצטרך להסכים להביט בעיניים של הזולת ולראות לא רק את דעתו ואמונתו, אלא גם את הכאב שמקנן בו. נצטרך להקשיב לסיפור שלא תמיד נעים לנו לשמוע; להבין שהטראומה אינה תירוץ, אלא מרכיב בזהות; להכיר בכך שגם אם הכאב של האחר לא נראה לנו "הגיוני" או "מוצדק" – עבורו הוא אמיתי לחלוטין, חלק ממי שהוא.

הכאב קשור לעצמאות ואולי גם לריבונות: כי ריבונות מלאה אינה רק שליטה בגבולות חיצוניים, אלא גם בגבולות הפנימיים. זוהי היכולת להרחיב את הלב, להכניס אליו עוד כאב, עוד סיפור, עוד צלקת – מבלי להתפרק. כי בחברה בריאה, הכאב אינו מחסום אלא גשר. הוא המקום שבו אני פוגש את השוני של האחר, אבל גם את הדמיון בינינו: גם לו יש פצע. גם אני, מעבר לחומות, יודע מה זה אומר להיפגע, להרגיש אבוד, להשתוקק לתיקון.

זהו מסלול התיקון לקיטוב שאוכל בנו בכל פה. רק חברה המסוגלת לשאת את הכאב של כל חלקיה, תוכל להחלים. רק עם שמביט באומץ בפצעיו, יוכל לבנות עתיד שאינו חזרה קארמטית על עבר מדמם. הדגל של יום העצמאות אינו מכסה את הצלקות, הוא מתנפנף מעליהן.

מילה מול מילה

"לשרטט את הקו הברור שמבחין בין אמון לנאמנות", זו הדרישה שהציב ראש השב"כ בפני בג"ץ ביום שני בערב, בנאום בטקס הזיכרון לחללי שירות הביטחון הכללי, שבו הודיע על התפטרותו. זה קרה יממה לאחר שנתניהו הגיש תצהיר נגדי לזה של בר, שבו ערער על אמינות הסיפור שניסה לספר ראש השב"כ. התצהיר של בר התברר בדיעבד כשגיאה מסוג תפסת מרובה לא תפסת.

ראש השב"כ ניסה לכרוך את המוניטין האישי שלו בשאלות הגדולות של גבולות הפעלת הארגון, ולערבב בין שאלת אחריותו בשבעה באוקטובר לבין טענתו שנתניהו ביקש ממנו לפעול נגד פעילי מחאה. תצהיר התגובה של נתניהו – מגובה בסטנוגרמות שעד לפני רגע הוגדרו "סודי ביותר" – תקף אותו בנקודה החלשה ביותר שלו – תפקוד השב"כ בליל שבעה באוקטובר.

בשבוע שעבר כתבתי כאן שהתצהיר של בר מערבב בין טענות חלשות לחזקות, כשהחלשות הן על פעילות השב"כ בשבעה באוקטובר ועל אבטחת ראש הממשלה. קריסת קו ההגנה של בר הייתה צפויה, מאחר שטיפשי לנסות להגן על תפקוד השב"כ בליל השבת השחורה – כישלון מהדהד שעל השורה התחתונה שלו אין מחלוקת. התמלולים מערערים לא רק את טענות בר בנוגע ללילה השחור, אלא גם ובעיקר על התקופה שקדמה לו. כי על פניו אין הבדל בין בר לנתניהו בכל הנוגע לקונספציה הכללית. שני האישים חיו בתוך פרדיגמה כושלת המשוכנעת שאפשר לשלוט בחמאס באמצעות כסף והטבות. שניהם תחזקו מערך אשלייתי הכולל מזוודות דולרים מקטאר, אישורי עבודה לפועלים, וחסינות מסיכולים לבכירים. התיעוד שנחשף השבוע מלמד שבר היה הגב המקצועי, הרציף וההמשכי של הקונספציה. זה שתמך בה לאורך כל הדרך. אפילו ברגע הבודד שבו נתניהו טיפה חרג מהקו, והציע להתנקש בעארורי, ראש השב"כ דחה את הרעיון על הסף.

גרסת נתניהו הטילה ספק גם על מה שכתב בר בנוגע לדרישות האבטחה. לא לציין בתצהיר שלו שהדיון נערך יום לאחר שכטב"ם התפוצץ על חלון חדר השינה של ראש הממשלה, זה משהו שבין חוסר יושר לבין טיפשות. חוסר יושר, כי כל אדם סביר היה נכנס ללחץ מאירוע כזה ומבקש לוודא שהארגון שאמור להגן על חייו נערך לאיומים רלוונטיים. וטיפשות, כי ברור שהצד השני יכול לפתוח יומן ולבדוק את התאריכים. זה מילתא דעבידא לגילויי.

נשארנו בעיקר עם הטענה שראש הממשלה ביקש להפעיל את השב"כ נגד אנשי מחאה. אין סטנוגרמה, הצדדים מתווכחים ביניהם מי ביקש להפסיק את ההקלטה, אבל זה לא באמת משנה. מהתצהירים עולה שנתניהו חשש שהחרפת צעדי המחאה יצרה סיכון חריג עבורו, בר לא ראה כך את הדברים, ונשארנו ב"מילה מול מילה". מה יעשו השופטים עמית וברק־ארז? האם יענו לתחנוניו של בר ויתפתו "לקבוע קביעות עקרוניות" במערכות היחסים המורכבות שבין ראשי שב"כ לראשי ממשלה, או שיבינו שאין דרך להכריע במלחמת הגרסאות בין השניים ויסגרו את התיק לאחר שהתייתרה עילת העתירה?

הסיפור הזה מתחבר לאייטם הקודם: כשמשווים את התצהיר של רונן בר לתצהיר של בנימין נתניהו, רואים שבנקודה אחת לפחות הם חולקים את אותה חרדה. נתניהו חשש שהמפגינים נגדו חצו את גבול המחאה הלגיטימי והידרדרו למקום שבו הם היו מסוגלים להפעיל כוח, ולכן ביקש להפעיל את בר. הלה חשש מאותו הדבר, שנתניהו מנצל את החשש שלו ממחאה לגיטימית כדי להפעיל את השב"כ נגד יעדים אזרחיים הפועלים בגבולות המחאה הלגיטימיים של הדמוקרטיה. הם לא הצליחו לתקשר ביניהם את החרדות ההדדיות וכך איבדו את האמון זה בזה.

ככה לא משנים מציאות

החלטה קצרה של בג"ץ בעניין גיוס החרדים שחמקה השבוע מתשומת הלב הציבורית, עשויה להתברר כדרמה לא קטנה. הממשלה נדרשת "לבוא וליתן טעם" מדוע לא יוציא צה"ל צווי גיוס לכלל המלש"בים החרדים שהוא נדרש להם למילוי משימותיו, ומדוע לא יינקטו צעדי אכיפה אפקטיביים נגד המשתמטים.

מבחינה משטרית ודמוקרטית, בג"ץ לא אמור לנהל את האירוע ברמת הרזולוציה הזו. זהו אקטיביזם שיפוטי על סטרואידים. הטרגדיה היא שהממשלה עצמה לא מנהלת אותו, או יותר גרוע – מנהלת אותו תוך יצירת סתירות בלתי נסבלות על הדעת. כך נוצר ואקום שאליו נשאב בג"ץ.

שר האוצר סמוטריץ' לדוגמה, מעלה טענות מדיניות־ביטחוניות עם היגיון פשוט: אסור לסיים את המלחמה כשחמאס מחזיק בשלטון ברצועה; אסור לחבר את חמאס למכשירי החייאה באמצעות שליטה בסיוע ההומניטרי; את הכוח הצבאי שלו צריך להשמיד בתמרון. פשוט והגיוני, אבל לא עובד ולא יכול לעבוד בלי הגדלה דרמטית של הצבא הסדיר, קרי גיוס חרדים. שר אוצר לא יכול, פשוט לא יכול, להפיל נטל כה כבד על המשרתים ולהמשיך לממן את המשתמטים. זוהי סתירה בגוף הטקסט.

ממשלת ישראל איננה פסיבית בעניין אלא אקטיבית. היא מרחיבה את התמרון וקוראת למילואימניקים לעוד ועוד סבבים, מקצרת את משך ההכשרה של הלוחמים תוך יצירת סיכונים מקצועיים, ומותחת את הכוחות הקיימים עד לקצה – ובכל הזמן הזה לא עושה דבר כדי לקדם גיוס חרדים.

הממשלה לא קיימה עד כה דיון רציני בשאלה כיצד להגדיל את מספר המשרתים החרדים. היא מסרבת לדון בהטלת סנקציות, ולא מציעה חוק גיוס שעומד בתבחינים מינימליים של שוויון, אפילו חלקי. כתוצאה מהמחדל רוב הצעירים החרדים כלל לא קיבלו צווים, ולאלה שקיבלו לא יאונה דבר אם לא יטוסו לחו"ל או ייתפסו בטעות על ידי שוטר בעקבות עבירת תנועה. ככה לא משנים מציאות. השופטים סולברג, מינץ וברק־ארז מאותתים לממשלה שאם היא לא תתעשת הם ינהלו את סוגיית הצווים לחרדים ברזולוציה הרבה יותר גבוהה מכפי שאמור להיות במצב נורמלי.

גם הסיפור הזה מתקשר לנושא שבו פתחנו. דמיינו עולם אלטרנטיבי שבו החרדים מסוגלים סוף־סוף להכיר בכאב של הישראלים, והישראלים מסוגלים להיישיר מבט לחרדת הקיום וההמשכיות של החרדים. איך היה נראה הוויכוח אם החרדים היו מסוגלים לדמיין שוויון בנטל שאיננו כור היתוך? צבא שאפשר להיכנס אליו בשחור־לבן ולצאת בשחור־לבן, כשהמבט ההדדי בין הקבוצות משכנע את שתיהן שאפשר לשתף פעולה בלי לערער על השונות שבין הזהויות. נשיאת הפכים איננה רק מושג קבלי מופשט אלא קריאה לפעולה. אולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להחיש את הגאולה. להתחיל לדמיין אותה.