מדינת ישראל היא "מדינת רווחה". רשויות המדינה פועלות לרווחת תושביה ולשיפור איכות חייהם, וחוקים חברתיים רבים מעגנים מחויבות זו: חוק בריאות ממלכתי, ביטוח לאומי, חינוך חינם, נוער בסיכון, נשים מוכות, דאגה לאוכלוסייה הבוגרת ועוד. המדינה גם מממנת ומקימה תשתיות ארגוניות של שירותי רווחה בכל רחבי הארץ. בשנת 2005 קבע בית המשפט העליון בראשות השופט אהרן ברק, בפסיקה שכונתה "בג"ץ הקיום בכבוד", שעל המדינה לסייע לכל אדם נזקק ולוודא שיש לו תנאי מחיה בסיסיים: "מזון ומשקה לקיומו; מקום מגורים בו יוכל לממש את פרטיותו ואת חיי המשפחה שלו ולחסות מפגעי מזג האוויר; תנאי תברואה נסבלים ושירותי בריאות, שיבטיחו לו נגישות ליכולות הרפואה המודרנית".
הספר שלפנינו עוסק בהיבטים שונים של שאלה מרכזית: מהי עמדת ההלכה היהודית בנוגע לרעיון מדינת הרווחה? האומנם המדינה חייבת לספק לכל אזרחיה תנאים ל"קיום בכבוד"? ואולי זוהי חובת המשפחה הקרובה או הקהילה שבה מתגורר אותו נזקק? אם זו חובתה של המדינה, מהי הזיקה בין אחריות המדינה ובין אחריותם של הפרטים, משפחותיהם וקהילותיהם של הנזקקים? האם זכותם של נזקקים לתבוע את הסיוע והעזרה הללו, או שזו חובתם של האחרים לדאוג להם? דיונים בשאלות אלו מתחברים לשאלה העקרונית האם הדרכת התורה היא בכיוון שבו תמכו תנועות סוציאליסטיות מתונות, בכיוון של תנועות קפיטליסטיות מתונות, או שהיא באמצע – גם וגם.
הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת שבבנימין, התעמק בשאלות הללו יחד עם קבוצת חוקרים ממרכז תורה ומדינה שביישוב ניצן. התוצאה היא ספר מרתק, מלא וגדוש בניתוח מעמיק ומדוקדק של מקורות תורניים רבים – ראשונים, אחרונים ורבנים בני זמננו שכתבו בספרי הלכה ועיון, מחשבה ומוסר. אלה משולבים כאן כמארג אחיד, על בסיס עיון מקיף במאמרים ובספרי מחקר בתחום. בין הנושאים הנידונים בספר: צדקה פרטית וצדקה ציבורית, כפייה במתן צדקה, גדרה של המצווה הציבורית, השלכות הצמיחה מקהילה למדינה, כבוד האדם ואחריותו, הצדקה כזכות של עני ועוד. בתוך תתי־הנושאים יש התייחסות הלכתית לביטוח הלאומי, קצבאות נכים וכו'. בסוף הספר מופיע נספח בשם "צדקה ממלכתית בתנ"ך ובמפרשיו", ובו עיסוק במדיניות הכלכלית של יוסף במצרים, נבואת הרועים ביחזקאל, שמיטת נחמיה ועוד.
הכי מעניין
שוויון חירות ואחווה
ביחס לשאלה הגדולה שהעלינו, תשובתם של הרב אריאל ועמיתיו היא שהתורה מציעה מעין דרך שלישית. בעוד הסוציאליזם בנוי על שוויון והקפיטליזם על חירות, היהדות נשענת על אחווה ורואה את החברה כולה כגוף חי שיש בו איברים שונים. האחריות החברתית שהיא יוצרת איננה מתבססת על הזכויות של המקבל או על החירות של הנותן לנהוג בנדיבות, ולכן אינה מייצרת תכתיב נוקשה אלא הדרכה יותר אנושית וגמישה.
הסיוע היהודי לנזקקים מתממש בשלושה מעגלים. המעגל הראשון מתייחס לחובת הפרט, ובכלל זה מצוות רבות מהתורה שכל יחיד חייב לקיים לטובת העניים: צדקה, לקט, שכחה ופאה, מעשר כספים, מעשר עני, הלוואה ושמיטת כספים. חכמים הוסיפו וקבעו שיש לדאוג לעניים באופן מיוחד במועדי השנה, כמו מתנות לאביונים בפורים, קמחא דפסחא ועוד.
מעגל שני הוא הקהילה: חכמים תיקנו שבכל קהילה חייב להיות מנגנון גביית צדקה לטובת הנזקקים, ובניסוח ייחודי וכמעט חריג של הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ט, ג): "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה". עם זאת, המשיך וכתב הרמב"ם: "אבל תמחוי, יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו". תמחוי הוא הגשת אוכל מוכן לעניים, וכנראה הדבר תלוי בצורך לקיים מסגרת כזו בכל קהילה. המטרה היא שתהיה חלוקה הוגנת ומניעת בושה בין הנזקקים, איגום משאבים, והתמחות ומקצועיות של העוסקים בתחום. מנהיגי הקהל אף רשאים לכוף את חברי הקהילה לתת צדקה וגם לקבוע את הסכום, מעבר לצדקה ההתנדבותית האישית של כל אחד.
מעגל שלישי הוא רשויות המדינה. הרמב"ם הוא היחיד מבין הראשונים שניסח הלכות מובְנות ומסודרות תחת הכותרת "הלכות מלכים ומלחמותיהם", והן עוסקות בענייני מנהיגות, שלטון ומלחמה. אין הלכות מלך בענייני רווחה, חברה, בריאות או חינוך. אמנם הרמב"ם כתב: "חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה... ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה" (הלכות מתנות עניים י, א), והביטוי "כסא ישראל" רומז למלכות, אבל קשה להסיק מסקנות מעשיות מאמירה אגדתית חשובה זו.
ההצעה של מחברי הספר היא שלפי הרמב"ם "מצוות הצדקה, גם בחלק הציבורי שלה, אינה חלק ממשפטי המלוכה אלא חלק מתורת האומה... המצווה הציבורית של הצדקה מוטלת דווקא על הקהילה ולא על המלך. עם זאת, ייתכן שכאשר אין בית דין או גוף קהילתי שכופה על הצדקה, המצווה חוזרת אל המלך" (עמ' 145). תפקיד המלך הוא "להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים" (הלכות מלכים ד, י), ומשמעות הדברים היא ליצור חברה שעושה צדק בכל אורחות חייה.
מחברי הספר קוראים "לפתח מודל משלב, המחלק את האחריות החברתית בין כלל השותפים: הפרט, המשפחה, הקהילה, המדינה. לשם כך יש להשקיע רבות בחיזוק ואף בשיקום של היחידות החברתיות הטבעיות המשפחה והקהילה... יישום של כל זה מחייב שינוי תודעתי עמוק של הגישה לעזרה שהחברה מעניקה לחבריה, מתודעה של 'זכותי', 'מגיע לי' ו'זהו תפקידה של המדינה', לתודעה של אחווה ואחריות. אחווה בין כל חלקי החברה ואחריות של כל אדם על עצמו, ומכוחן – אחריות של כל אדם לסביבתו הקרובה והרחוקה, לצד אחריותה של המדינה לכל אזרחיה" (עמ' 449-448). לדבריהם, את מרכז הכובד של האחריות יש להעביר מן המדינה אל היחידים ואל הקהילות, ומן החוק הממלכתי אל החובה הדתית (עמ' 491-490).
לא לכולם יש קהילה
אין ספק שיש מעלות רבות לתפיסה שלפיה כל פרט, משפחה וקהילה ייטלו אחריות וידאגו לרווחתו של מי שזקוק לעזרה, אך השאלה היא עד כמה הדבר ניתן ליישום, והאם אותו נזקק אכן יקבל ממעגלים אלו את הסיוע המרבי הדרוש לו. סביר שמבין אותם שזקוקים לעזרה, רבים לא נמצאים כלל במסגרת של קהילה או שקהילתם חלשה מאוד, וייתכן גם שמשפחתם הקרובה איננה מסוגלת לסייע להם אפילו בדברים מינימליים. כמו כן, לא לכל אדם יש משפחה. לעומת זאת, למשרדי ממשלה ולגופים שתחתיהם, וכן לשירותי רווחה של עיריות ומועצות וגם לגופי התנדבות מהמגזר השלישי, יש בדרך כלל כלים מקצועיים וניסיון טוב הרבה יותר כדי להתמודד עם אוכלוסיות שזקוקות לשירותי רווחה ובריאות. בנוסף יש להם תקציבים, כוח אדם ומשאבים מתאימים.
ייתכן שהמודל המוצע ישים ברמה מסוימת ביישובים או בשכונות שיש בהם חיי קהילה באופן כלשהו, אך יש להטיל ספק עד כמה הדבר אפשרי בעיר שמתגוררות בה אוכלוסיות שונות ומגוונות, חזקות וחלשות, המשתייכות למגזרים שונים, כאשר אין כמעט קשר בין אנשים, אפילו כאלה שגרים באותו רחוב או אף באותו בניין. וגם כשמדובר במסגרת קהילה, בוודאי יש כאלה שהתמחו והתמקצעו יותר מהאחרים בטיפול בנזקקים, וזה בעצם מה שעושים בעלי המקצוע – עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רופאים, מטפלים שונים וכו' – הפועלים במסגרת שירותי הבריאות, הרווחה והחינוך.
חסד שבמלכות, צדקה ממלכתית ומדינת רווחה לאור ההלכה, עורך: הרב עזריאל אריאל, מרכז תורה ומדינה, 491 עמ' | צילום: .
הרב יעקב אריאל, שדבריו מצוטטים פעמים רבות בספר, כתב בדברי הברכה לספר שערך בנו שישנן פעולות שרק מדינה יכולה לבצע, בוודאי בעידן המודרני, כגון הקמת בתי חולים שמצוידים במכשור מתקדם ותרופות יקרות וכן אחזקת מערכת סיעוד גדולה ומקצועית. לאזרחים פרטיים ואף לשלטון מקומי אין יכולת להגיע לרמת סיוע שכזו.
אכן, במקורותינו לא נאמר באופן ברור שתפקידיו של המלך כוללים גם עיסוק בענייני רווחה, בריאות וחברה, ואולם נדמה לי שאין לראות את תפקידו בהקשר זה רק כברירת מחדל, כאשר המשפחה או הקהילה אינן מסוגלות לתת מענה ראוי. ניתן לראות ברשויות המדינה הארציות והמקומיות שעוסקות בתחומים אלו, את "הקהילה הגדולה" שנותנת את המענה הטוב ביותר לצורכי הנזקקים. הדבר בא לידי ביטוי בידע, במקצועיות ובמשאבים שרשויות המדינה הללו מקצות לצורך רווחת היחיד וכדי לסייע לנזקקים בדרגות שונות. אמנם, תמיד יש מקום לפעולה רחבה וחשובה של כל פרט, משפחה וקהילה, לתמוך ולהיות שותפים באחריות לטובתו ולרווחתו של הנזקק.
האמירה שחוזרת בספר ומעוגנת היטב במקורות, שלפיה צדקה באה מלשון צדק ולא במשמעות של חסד ורחמים, היא אמירה חינוכית וערכית נכונה. "הצדקה איננה זכות של המקבל שהוא יכול לתבוע אותה בדין, ולכן אין לראות אותה כמו כל חובה משפטית אחרת. הצדקה ניתנת מתוך רצון טוב הנובע ממידותיו הטובות של הנותן. אולם אין מדובר כאן על הענקת חסד, אלא בהכרה ב'ראויות' של המקבל בהיותו ראוי לטוב" (עמ' 133). המחברים מצטטים את דברי הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נג): "'חסד' נופל על גמילות חסד גמור, ו'צדקה' על טובה שתעשה אותה מפני מעלת המידות להשלים בך נפשך". מכאן יוצאת קריאה לעשות צדק במובן של הענקת טוב מאת כל פרט לבני האדם שסביבו באשר הם, ולא רק לאותם שמוגדרים כנזקקים.
77 שנותיה של מדינת ישראל, וחזרתנו לארץ לאחר גלות ארוכה, הם תחילת מימוש החזון והחלום "בשוב ה' ציון". הספר שלפנינו מציע צעדים משמעותיים וערכיים למימוש מלא של החזון, ולשותפות של כל המעגלים: פרט, משפחה, קהילה, חברה ומדינה, בכל הקשור לצדקה וצדק בדרכה של תורה. וכדברי הרמב"ם (מתנות עניים י, א): "ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'".
הרב יהודה זולדן כיהן כמפקח מרכז להוראת תלמוד ותושבע"פ בחינוך הדתי