א. יום העצמאות הוא זמנן של המסורות הישראליות הקבועות שקנינו לנו בחלוף 77 השנים הללו: משואות עולות בהר הרצל, פרופסורים באים בימים אוחזים תעודות פרס בבנייני האומה, ותימרות עשן עולות מכל עבר - לא רק מן המדבר, אלא גם מן ההרים ומן הערים, מן הכפר ומן הקרת.

יש מסורת נוספת שמתחדשת עלינו בכל שנה ושנה: ישראלים שעסוקים 364 ימים בביקורת מושחזת על יריביהם, על טבעה של המדינה ועל מצב תרבותה, על הבורות הרבים שכרינו לעצמנו ואנו עלולים למעוד לתוכם בעתיד - נושמים לפתע נשימה עמוקה, חיוך מתפשט על פניהם, והם פוצחים בשיר אהבה לאדמה הזו. הם מודים קבל עם ועולם שאם נמריא מעט לאיזה מעוף ציפור ארצישראלית, הרי שמצבנו אינו נורא כל כך; אם נאמץ לנו איזו זווית ראייה היסטורית יהודית שזוכרת היטב חורבנות וגלויות, הרי שאפשר לומר שאנחנו נמצאים ברגע טוב מאין כמותו, שלמרות הכול כנראה לא היה טוב כמוהו.

איני מדבר רק על עיתונאים, שהרי במובן מסוים בישראל של היום כל אזרח הוא עיתונאי שמפרסם את השקפותיו על העת ברבים: הטלטלה הזו בין שיאה החד של הביקורת השגורה ובין השמחה הפתאומית של יום העצמאות היא מנהג ישראלי כללי, שמשקיפים חיצוניים מן האומות ודאי יראו בו מאניה־דיפרסיה משונה למדי, כזו שמשתקפת היטב במעבר הנצחי בין זיכרון לעצמאות. אבל אנחנו כאן, ויודעים שהתנועה המתמדת הזו היא מצבו הקיומי האפשרי היחיד של מי שרגליו נטועות באדמה העברית הרועדת תדיר. זה טעמו של המקום. פלפלים חריפים יוגשו עם קומפוט.

אחר כל זה, השנה, כשעודנו עומדים ורגלינו במים העמוקים שירדו עלינו במבול היום השביעי של אוקטובר ההוא, נדמה לי שראוי לעדן מעט את חדות המעברים שהורגלנו אליהם. מצד אחד, לא להתמכר לגמרי לנטייתנו הטבעית לבקר את עצמנו לדעת. בהחלט יש על מה, אולי יותר מאי פעם, אבל אדם זקוק לאיזו רוח עצמית כדי שיצליח למשות את עצמו מן המים העמוקים. פעם כתבתי כאן על הברון מינכהאוזן, שבאין ברירה הציל את עצמו ממימי ביצה מעופשת, תוך שהוא מושך את עצמו משערות ראשו שלו. אילו היה עסוק במריטת כל שערותיו בזעקות שבר בלבד, לא היה ניצל.

מן הצד השני, אסור לנו להעניק את עצמנו בקלות רבה מדי לשמחה הטופחת לעצמה על השכם, לאמירה הנושנה ש"מעולם לא היה כאן טוב יותר". חטופינו עודם שם, לוחמינו נלחמים, והצלקת מן היום האפל לא קרובה עדיין לאיחוי. המדינה הישראלית אומנם צעירה, אבל ידעה ימים טובים מאלה. הישגים שהושגו במלחמה במחיר עצום של גבורה פלאית לא אמורים לשנות את עצם פקיחת העיניים למציאות הקשה.

לא באתי לכאן להעיב על חגיגות יום העצמאות. מה שאנו זקוקים לו עתה אינו הנמכה של עוצמת המנגינה הישראלית, אלא כיוון מחודש ורגיש למדי של הכלים המנגנים. הישראליות זקוקה עתה לצליל מכוון. מהו הצליל הזה? לא קריאה מדושנת וישנונית ש"אנחנו במצב הכי טוב אי פעם", אלא הכרה אחרת: "אנחנו מוכנים לתיקון יותר מאי פעם".

המצב הישראלי קשה וכואב, אבל אל מול בעיותינו אנו מצויים בתנאי הפתיחה הטובים ביותר לתיקון. מי שיחשוב על ראשי התנועה הציונית בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 יבין עד כמה הפתרון היחיד שראו כאפשרי למצב היהודי נדמה רחוק שנות דור מעובדות החיים המעשיות של יהדות הזמן. זה אינו מצבנו כל עיקר.

אנחנו כאן, ואיננו הולכים לשום מקום. העוצמה שטיפחנו במשך כל השנים עומדת בעינה על אף קונספציות נבובות ומשגים רבים. מעל לכול, הפערים שדקרו בשנים האחרונות את החברה הישראלית וחרשו בה תלמים - מהשאלה המשפטית, דרך שאלות של דת ומדינה וגיוס, ואפילו השאלות הקשות על ביטחון הארץ הזה ומקומה בנוף – קטנים בהרבה ממה שנדמה. בסוגיות שאפשר לדמיין להן פתרונות מסוימים, הרי שדמותם והפשרות הכרוכות בהם ברורים למדי לרוב ניכר של הישראלים. כך מתחילים תיקון.

בחיבורו המפורסם "ייחוד וייעוד" כתב דוד בן־גוריון כי לכל תקופה בתולדות עמנו יש ייעוד מסוים שעליה למלא. בתקופתו היה הייעוד המרכזי קיבוץ גלויות וקליטת עלייה. הוא דבק בכך גם בעת שאחרים ראו את השאלה הכללית יותר של היות "אור לגויים" כסוגיה האמיתית. עכשיו זמן קיבוץ גלויות, אמר בן־גוריון - וצדק. הוא עמד בייעודו. ועכשיו הגיעה העת לקבץ את עצמנו מחדש מתוך הריסות אוקטובר. זה ייעודנו.

ב. הזכרתי כאן את כתבי בן־גוריון, וזה הזמן לקרוא כאן קריאה חגיגית ונרגשת: חזרו אל כתבי ראשית הציונות וקראו את כולם. אנחנו בעידן שהולך ושוכח את מילותיהם היקרות של מי שהביאוהו לכאן.

כמה צעירים פתחו באמת את "מדינת היהודים" או את "אלטנוילנד" של אבינו זאב בנימין הרצל? לא לשווא קל לתועמלנים אנטי־ציוניים להפיץ עליו דברי שקר גמורים.

קראו את כולם, וכמה שיותר: משה לייב ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר, שמואל מוהליבר ואחד העם, דב בר בורוכוב ומנחם אוסישקין.

לא עם כולם תסכימו, הם התווכחו תדיר בינם לבין עצמם. אבל היה בהם כוח אדיר של תיקון. מול מציאות שבורה הם האמינו באמת ובתמים שיתגשם חזונם, חזון של הצלה ונחמה ואהבה - והוא אכן התגשם. לרוח שמנשבת במילותיהם אנו זקוקים היום, לאמון עמוק ששום חזון, מופרע ככל שיהיה, אינו אגדה – אם רק נרצה.

נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התוכנית "אש זרה" בכאן תרבות