ימי העצמאות שלנו היו תמיד הזדמנות להרמת הראש מתלאות היומיום, ולהביט בגאווה בדרך שעברה מדינת היהודים מארץ מפלט לשרידי השואה ולנרדפי האסלאם ועד לאחת המדינות המשגשגות בעולם. דומה שהפער הזה – הזיכרון מאין באנו ואיפה אנו נמצאים – עומד גם ביסוד המיקום הגבוה של ישראל והישראלים במדדי האושר הבינלאומיים. כן, אולי יש לנו יותר קשיים וסכנות מהרבה מדינות אחרות, אבל בהתחשב בנקודת המוצא - ההישגים שלנו מדהימים.

ובכל זאת, ביום ההולדת הלאומי שלנו קשה בשנים האחרונות לא לחוש גם מועקה גוברת. זה לא שהסכנות החיצוניות הפכו בהכרח גדולות יותר – רק בשנה האחרונה הכינו בעוצמה את חמאס, חיזבאללה ואיראן גם יחד. זה הביא לנפילת משטר אסד בסוריה, ואף לאפשרות שרטוטו של מזרח תיכון חדש באמת, שישראל תהיה גורם רצוי ומקובל יותר בתוכו.

אבל הסכנות לא חלפו: איראן עדיין קרובה מאוד להשגת נשק גרעיני, וטורקיה מתאמצת לעמוד בראש ח'ליפות סונית עוצמתית, במקום זו השיעית שמחלפותיה נגזזו.

הגרוע מכול: הנגיף האוטואימוני שפגע בנו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה חוזר ומכה בעוצמה רבה. במקום להתלכד מול הסכנות, מתמקדים הישראלים בפיצול, בקיטוב ובשנאה. הפגיעה הקשה הזאת במערכת החיסונית הפנימית מקשה כמובן גם על יכולת העמידה מול הסכנות החיצוניות.

כדי לבחון את יכולת ההתמודדות עם הקיטוב, צריך למפות את הנושאים שהוא מתמקד בהם. הנושא המרכזי, למרבה הפלא, הוא דווקא אישי ולא מהותי: דמותו ואופי שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אבל ככל שעוברות השנים מתברר שהוויכוח סביב דמותו של נתניהו הפך לנייר לקמוס לשורה ארוכה של עימותי זהות וכעסים עתיקים - בין שמרנים לליברלים ובין דתיים לחילונים, בין אליטה הגמונית ישנה לקבוצות התובעות את מקומן בעמדות המפתח בפוליטיקה, במשפט, בכלכלה, באקדמיה, בתרבות, בין צאצאי מפא"י לצאצאי נפגעיה.

העימות האישי והמחנאי נפרט בסופו של דבר גם לעימותים רעיוניים, כמו מערכת היחסים בין זהות יהודית ודמוקרטית או אופי היחסים בין רשויות השלטון. אילו רק בעימותים רעיוניים היה מדובר, היה קל יותר להתפשר, כפי שאכן עשינו בעבר.

אלא שהאופי האישי והמחנאי הופך גם את העימותים הרעיוניים למשחק סכום אפס: כל קבוצה מרגישה שאם המחנה האחר ירוויח, זה בהכרח יבוא על חשבונה, ולכן גם הפשרה הקטנה ביותר היא בגדר "ייהרג ובל יעבור".

אז הנה, כשי לחג, מוצעת כאן מפת דרכים אפשרית להתמודדות עם העימותים השונים. ראשית, העימות האישי: קוראי הטור הזה מכירים היטב את עמדתי השלילית כלפי נתניהו, אבל בחשבון אחרון – גורלה של המדינה חשוב יותר מהדחתו.

סימנים רבים מעידים שנתניהו לא נכנע לחרדים או לאנשי הימין הקיצוני מפני שהפך פתאום למזדהה עם השקפתם. הוא מוכן להקריב להם את המדינה למען שרידותו הפוליטית האישית, וזו כשלעצמה התנהלות נוראית. אבל אם תוצע לו דרך לקיים את שלטונו בלי להיות תלוי בקצוות, כנראה נתניהו יאמץ אותה.

מומלץ אפוא לבני גנץ וליאיר לפיד להציע לנתניהו להיכנס לממשלתו, אפילו בלי להתנות זאת בהוצאתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר ממנה – ובלבד שדרך המרכז, שהיא גם דרכו המקורית של נתניהו, תעצב את דרכה של הממשלה.

גם לגבי הנושאים העיקריים השנויים במחלוקת – המלחמה בחמאס, אופי היחסים בין הרשות השופטת לרשויות המבצעת והמחוקקת, המתח שבין מדינה ליברלית למדינה הלוחמת על חייה ומבקשת לשמור על זהות לאומית יהודית ולטפח אותה – יש שורה של הצעות איזון סבירות וטובות שאפשר לאמץ.

לעומת זאת, אין מקום לפשרה לגבי התביעה מכלל אזרחי המדינה להיות שותפים בחובות ולא רק בזכויות. קווי היסוד האלה יכולים להיות בסיס לממשלת מרכז שתפיח מחדש תקווה ואמון בלב אזרחי ישראל.

זהו תנאי הכרחי – גם אם לא מספיק – כדי להגיע בשלום לא רק ליום העצמאות ה־177, אלא גם לזה של השנה הבאה.