בימים כתיקונם, מי שמותיר אחריו צוואה לרוב יהיה אדם מבוגר או חולה. בימי אינתיפאדה או מלחמה, גם אנשים צעירים ובריאים יודעים שהחיים אינם דבר מובן מאליו, ומתעכבים לרגע כדי לחשוב בעיניים פקוחות על האפשרות שלא יהיו פה בקרוב, ואילו מילים אחרונות היו רוצים להשאיר ליקיריהם.

"אם אתם קוראים את המילים האלה" הוא אוסף של 49 "מכתבים אחרונים" שהותירו נופלי המלחמה – סדירים ומילואימניקים, חיילים וקצינים – מכל חלקי החברה הישראלית. יש בהם מילים ששורבטו על פתק ביום שמחת תורה עצמו, מכתבים שנכתבו עוד לפני פרוץ המלחמה, דיאלוג אחד שנאמר פנים אל פנים ושוחזר לאחר נפילת אחד הדוברים, ובעיקר מכתבים שכתבו לוחמים לפני שנכנסו לשדה הקרב או בהפוגה שבין הקרבות. כולם נכתבו על מנת להיקרא אחרי נפילתם של הכותבים, ולהיקרע אם ישובו בשלום – כמו מכתבים שאינספור לוחמים אחרים ודאי כתבו וגנזו לאחר שיצאו מעזה.

את המכתבים ליקטו הפרסומאי שלמה קווס והעיתונאית רחלי פלנט־רוזן, בעבודת תחקיר שכללה יצירת קשר עם כל משפחות הנופלים במלחמה, מפגשים עם הורים שכולים, מיון וסינון. אחר כך הם צללו אל המכתבים כדי לפתור את החידות שבהם: לפענח משפטים לא מובנים, להעניק הקשר לקוראים, ולספר מה עלה בגורלן של המשאלות האחרונות, שמשפחות הנופלים עמלו להגשים.

נדמה שלעיתים אנו מרגישים צורך עמוק באישור היותנו חלק מההיסטוריה. כביכול עברו־חלפו להם הימים הגדולים והחשובים שבהם התרחשו אירועים היסטוריים של ממש – הציונות, השואה, הקמת המדינה והמלחמות "האמיתיות" – ומה יגידו בעתיד על התקופה שלנו? שחיינו סתם ככה? בכל אירוע גדול יחסית, כמו משבר הקורונה או הסחרור הפוליטי, אפשר לזהות מתחת הפחד והתסכול גם התרגשות שקטה: הנה סוף־סוף קורה גם בימינו משהו גדול, כזה שיום אחד תלמידים ישננו לבגרות.

ואז פרצה המלחמה הנוכחית ושינתה לגמרי את התודעה ההיסטורית הישראלית. פתאום אנחנו באמת חלק מאירוע שיש לו משמעות לדורות. כמות הספרים שכבר נכתבו על מתקפת הפתע על ישראל, יכולה להעיד על החשיבות שאנחנו כחברה מייחסים ליום הזה. אנחנו שומעים סיפורי גבורה שמזכירים לנו את דור תש"ח, ונאבקים באויבים אכזריים שמזכירים לנו דמויות שחשבנו שכבר אינן מתהלכות בעולם. מצד שני, גילינו שקול משק כנפי ההיסטוריה עשוי להיות פחות רומנטי משהיינו מדמיינים: הוא מביא איתו אירועים קשים וזוועות שלא חשבנו שנצטרך להתמודד איתן, וגם שגרה אפורה וימי מלחמה שוחקים ומתמשכים.

והנה אחד ההבדלים שבכל זאת ניתן למצוא בין המבט שלנו על העבר ובין המבט על המציאות הנוכחית: בבחינתנו את ההיסטוריה, אנחנו מסתכלים קודם כול על האנשים הגדולים והחשובים, המנהיגים. בהווה, האנשים הפשוטים מן השורה הם שהפכו לגיבורים שלנו – חיילים וקצינים צעירים, חקלאים שנחטפו מבתיהם, אזרחים שיצאו להילחם מבלי שנקראו.

האנשים האלה הם גיבורי הספר, ומבין השורות עולה המודעות ההיסטורית של אותם אנשים פרטיים שהפכו לציבוריים, ושמייצגים על כורחם את קולה של החברה: הידיעה שהם חלק משרשרת הדורות ("עכשיו התור שלנו", כתבו כמה מהם), הדאגה למשפחה ("תמשיכו להיות שמחים", "אל תיכנסו למשבר"), וגם ההומור והקריצה ("באו הרבה אנשים להלוויה שלי", מנבא אחד מהם; "בלי נאומים סוחטי דמעות", מבקש האחר).

בין המכתבים משובצים מאמרים של כמה כותבים: אשכול נבו, צור ארליך, איריס חיים, הרבנית ימימה מזרחי, צבי בן מאיר ועוד. העורכים הסבירו שהם ביקשו להעניק לקורא אוויר לנשימה מדי כמה מכתבים, אך אולי יש כאן דבר נוסף: מעין "הסכמה", בדומה לטקסטים רבניים, כאילו נוכחותם של כותבים מפורסמים תיתן תוקף לספר. לא בטוח שהיה צורך באף אחת מהסיבות. הקריאה ה"נקייה" בספר טובה מספיק גם בלעדיהם, למילותיהם של הנופלים יש מספיק כוח. אפשר לקרוא בכל יום כמה מהמכתבים, ולזכות במבט אישי על הדמויות הגדולות והפשוטות גם יחד, שמרכיבות את הסיפור ההיסטורי שנקלענו אליו.