דווקא במלחמת חרבות ברזל אנו רואים תעצומות נפש יוצאות דופן מצד המשפחות השכולות שנותנות משמעות לנפילת בניהן במלחמה. את יום הזיכרון הקרוב צריך לראות לא רק ממקום של כאב ושכול, אלא גם מבעד לתקווה ותקומה.

בתולדותינו כעם למדנו שלא תמיד הצלחנו להפוך כאב לצמיחה. לא פעם עמדנו בתוך שכול ואובדן, בלי לדעת איך ממשיכים.

כך היה כבר במלחמת העצמאות – מלחמה שנפתחה בעקבות הכרזת האו"ם בנובמבר 1947, אך לוותה בקרבות קשים, במצור על ירושלים ובאובדן של יותר מ־6,000 חללים - כמעט אחוז מאוכלוסיית המדינה באותה תקופה. עם ישראל קם לתחייה, אך שילם מחיר כבד שכמעט מוטט את רוחו.

גם במלחמת ששת הימים, למרות הניצחון המהיר והמרשים, ובוודאי במלחמת יום הכיפורים, חווינו מכות נפשיות עמוקות. יום כיפור 1973 הפך לסמל של טראומה לאומית: ההלם, מספרי ההרוגים והפצועים, והתחושה שמשהו בסיסי נשבר באמון הציבור ובביטחון העצמי הלאומי.

אבל נדמה שכעת, במלחמת חרבות ברזל, משהו השתנה. על אף נקודת פתיחה קשה וכואבת ב־7 באוקטובר, בתוך הכאב העמוק אנחנו רואים גם תעצומות נפש יוצאות דופן, את הבחירה להילחם לא רק באויב שמולנו – אלא גם להילחם על הנרטיב, על האמונה והתקווה. אנחנו רואים גאווה לאומית שנובעת מתוך הלחימה, מתוך מסירות הנפש, מתוך ערבות הדדית עמוקה.

מה גורם לשינוי המציאות, מה נותן כוח לאנשים שחוו שכול וכאב לקום ולהמשיך הלאה?

רבים מוצאים כוח במתן משמעות לאובדן. כשהכאב הופך למניע להנצחה, לפעולה, לשינוי – אפשר לעמוד מולו. כאשר הורים מעניקים למות בנם בקרב משמעות, ומשלבים את מותו בתהליך לאומי של ניצחון וגאולה, זה מעניק להם כוחות.

יש מקום חשוב גם לקהילה ולתמיכה. היכולת להיות מוקף באנשים שמבינים אותך, שמכילים ומקשיבים, שנותנים תחושת שייכות גם כשאתה שבור – היא מכרעת. עם ישראל התאחד בעוצמה כתוצאה מטבח 7 באוקטובר, וחיבק וחיזק את משפחות הנופלים, החטופים והפצועים.

יש גם זיכרון חי. במקום להשאיר את המתים מאחור, רבים "לוקחים אותם איתם" – מדברים עליהם, פועלים בשמם, מגשימים חלומות שלא הספיקו להגשים. משפחות רבות בחרו לקחת את דמויות יקיריהן בשנה וחצי האחרונות, ולהוביל דרכן מסע של לימוד, ערכים וציונות. הסינרגיה שאנו מרגישים במפגשים שבהם אנחנו מספרים על גלעד שלנו, החיבוק והשותפות בנשיאת הזיכרון הם כלי עזר רב עוצמה.

יש מי שמוצאים נחמה ביכולת לעזור לאחרים במצבים דומים, ולגייס את השבר האישי לחיזוקם של אחרים. במלחמת חרבות ברזל זאת כבר תופעה, לא מציאות נדירה. כך למשל קורה בפורום הגבורה, שחברות בו כ־350 משפחות שכולות מכל קצוות הארץ, קבוצה אדירה של אנשים שמחבר ביניהם הרצון לתעל את הכאב למקום של תקווה וחיזוק עם ישראל.

אנחנו, משפחת ניצן, חיים את זה בגוף ראשון. גלעד שלנו, לוחם סיירת גבעתי, נהרג עם חברו יונדב לוינשטיין ומפקדו יהודה כהן כשהסתער מול האויב בעודו מציל את חבריו. הוא עשה זאת כפי שחי – באמונה, במסירות, באהבת הארץ והעם. אנו שואבים כוח ממשמעות מותו של גלעד, מהחיבוק שקבלנו מהמשפחה, מקהילתנו ומקהילות רבות בארץ, מהבחירה לא להעלים אלא לזכור - וכמובן מהקמת פורום הגבורה, שמבקש להעניק תקווה וכוח לעם.

מבחינתנו הסיפור של גלעד אינו מסתיים ביום הזיכרון. בביתנו יום הזיכרון מגיע בכל בוקר, ואנו בוחרים יום־יום לקחת את דרכו של גלעד – את הדמות, את היכולות, את האור – ולהפוך אותן למצפן. אנו לא מתמודדים עם החושך, אלא מגבירים את האור. אנו בוחרים בצמיחה, לא בשקיעה.

כך גם כעַם. אנו לומדים שהכאב לא חייב לשתק. ביום הזיכרון וביום העצמאות תשפ"ה כולנו מבינים שהכאב יכול דווקא להוליד תקומה, שהפסוק "כי נפלתי – קמתי" אינו רק מילים אלא בחירה יומיומית. ביום הזיכרון הדגל יורד לחצי התורן, אבל הוא לא נשאר שם. הוא נמתח בכוח לאחור כדי להתרומם בגאון לראש התורן ביום העצמאות.

דווקא מתוך שכול נולדת תקווה. דווקא מתוך אובדן נבנית תחייה. דווקא מתוך גלעד, שנפל כשהציל חיים – אנחנו בוחרים לחיות ולהחיות.