כשהיינו ילדות, פס המרצפות שבין השטיח לקיר המזנון בסלון היה הבמה שלנו. סטודיו אימונים לריקודים שבוצעו אחר כך בפני הכיתה, או שהסתפקו בקהל דמיוני מפרגן. היו שם מופעים לחנוכה, לט"ו בשבט ולפורים, והשיר "הללויה" עם מטריות בצבעי הקשת לכבודו של החורף. לקראת יום העצמאות אהבנו לבצע את "אני נולדתי לשלום שרק יגיע", או את "בוא השלום, אני כבר מחכה לך כל יום", והיה גם "אצלנו בחצר", שיש בו ברכות שלום בכל מיני שפות. שנה אחת המצאנו ריקוד לשיר של עוזי חיטמן שמספר על חלום, מלאך ושלום. עוזי המסכן נשאר רק עם חלום, כי לא היה מלאך ולא היה שלום. כן, השלום היה פס הקול של ילדותנו, בלי להבין בכלל מה היא מלחמה. כשגדלנו הכרנו מלחמות, וגם את שירי האנטי־מלחמה שחוברו בעקבות כובד האובדן.

העם שלנו עורג לשלום פנימי וחיצוני. התפילה לשלום נוכחת בכל תפילת שמונה־עשרה, אפילו בשבת ובחג. השאיפה הזאת חותמת כל קדיש, קטן או גדול. שלום היא הברכה היומיומית שלנו, וגם שמו של הקדוש ברוך הוא. נביאנו ניבאו על השלום שלנו, ואפילו הבטיחו שלום עולמי שבו לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

אנחנו עם שמקדש את החיים. פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אנחנו סופרים כל הרוג, כל פצוע, כל שבוי. באולטרא־סאונד הראשון שבו גיליתי שאני נושאת ברחמי בן, המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה צה"ל ורובה וקרב. ככה זה אימהות ישראליות. כשהבנים שלי גדלו וביקשו להיות חיילים בפורים, הלבשתי אותם, כל אחד בתורו, והתפללתי "כשתגדל לא יהיו עוד מלחמות".

אבל הנה, גם בימינו פרצה מלחמה והיא ארוכה וקשה ומתמשכת. האם יכול להיות שהשאיפה לשקט ולשלום סימאה אותנו? האם יכול להיות שהיא עיוורה אותנו מלראות מה מתרחש על הגדרות? אני לא מתכוונת לאלה שתפקידם היה להתריע או לקלוט את הסימנים המקדימים, אלא חושבת עלינו, על הצבא והעם. נרדמנו בשמירה כי חלמנו חלומות מתוקים שמלחמות גדולות כבר לא יהיו כאן. אילו היינו חושבים שעלולה לפרוץ מלחמה, החיילים היו מאומנים יותר, הסד"כ היה מתאים, וצה"ל היה חמוש יותר וערני. לו לא היינו שואפי שלום, החברה הישראלית הייתה מאפשרת לקיים מתקפת מנע, לרוצץ את ראשי הנחש עוד לפני המתקפה, מתוך מוכנות להיכנס לעימות ולהשיב מנה אחת אפיים. אילו היינו מוכנים לקרב, היינו כולנו שואלים שאלות, ולא מסתפקים בתשובות מגומגמות של דובר צה"ל ופוליטיקאים, תשובות שהרגיעו אותנו ואפשרו לנו שקט ושלווה שאנחנו כל כך רוצים, כי החיים הם ערך עליון. 

שנה וחצי חלפה והמלחמה עדיין נמשכת, ואנחנו קוברים בצער שאין לו סוף עוד חיילים. אנחנו עומדים מול אויב שמנסה להשמידנו ולסלק אותנו מכאן. אויב שינוצח רק אחרי עוד לחימה עיקשת. במבט מפוכח לא נראה שהמלחמות הן מאיתנו והלאה. תראו מי נמצא מסביבנו ומה הוא מעז לעשות. איש איננו מורתע ואף מחבל לא מתכוון להיכנע, לא בלי נס.

לא נהיה שוודיה

באיגרת הראשונה שלו לחיילי צה"ל ציטט הרמטכ"ל אייל זמיר את הפסוק "על חרבך תחיה", וכתב: "אחריותנו היא לדאוג לכך שהחרב הזו תהיה מושחזת היטב, כל העת ערוכה להנפה ולשימוש, מול כל אויב ובכל גזרה". הבקיאים בספר בראשית לעגו לזמיר. כי אכן כך נכתב בתורה, אך הברכה המאולצת הזאת ניתנה לעשיו, לאחר שלא נותרה בפיו של יצחק ברכה. אבל עשו או יעקב, זמיר צודק. אנחנו אלה שחיים היום על חרבנו, אחרת אין לנו קיום.

מוכרחה לצמוח כאן תודעה עמוקה שהמלחמות ימשיכו כנראה ללוות אותנו. זו תודעה ששורפת את הלב, היא כואבת מאוד, אולי אפילו מאכזבת. זה לא מה שרצינו ולא מה שציפינו, אבל עדיף לא להיות מופתעים. לא להרדים את עצמנו עם הילדים של חורף שנת 23', שלהם נבטיח יונה ועלה של זית, כדי שלא נחבר עוד שיר על ילדי 2073, שגם להם נבטיח אותו דבר. מרוב הבטחות על שלום שכחנו לקיים ביטחון. וזה עלה לנו בחיים רבים, בחטיפות בפציעות ובשבי. המוכנות למלחמה היא זו שתבטיח לנו חיים. 

אני לא חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לחשוב ולהתפלל ולייחל לשלום. השאלה היא איך ממשיכים להחזיק את קידוש החיים ואת הערגה לשלום יחד עם תודעת המוכנות והדריכות, והאפשרות שיהיו פה עוד מלחמות, על כל המשתמע מכך.

אימו של נחשון וקסמן הייתה פעם בסיור התרמה בחו"ל, ונשאלה על ידי אחד הנוכחים אם בדיעבד, אחרי ששכלה את בנה, הייתה עולה שוב לארץ. היא ענתה ללא היסוס שכן. התשובה הזאת עשויה להפליא את כל מי שרואה בישראל מקלט בטוח, ורבים רואים אותה כך. אחרי הפרעות והפוגרומים, בתום השואה, ביקשנו מקום שיאסוף אותנו אליו כמו אבא רחום ומגונן. בית לעם היהודי. ואם המקלט נסדק, ויש הרוגים ופצועים והרבה סבל, אז אולי כל זה לא היה שווה? יהודים אנטי־ציונים טוענים בתוקף שישראל היא המקום הכי פחות בטוח ליהודים. אז לשם מה?

אני חושבת שהמפתח להחזקת המורכבות של גם וגם מתחיל מלהבין שלא נהיה שוודיה. זה לא יקרה לא כי רובנו לא בלונדינים, ולא רק משום שהשכונה שלנו יותר קשוחה. התשובה חייבת להיות עמוקה יותר. למדינה שלנו יש תפקיד שהוא מעבר לביטחונם של תושביה. יש לה ייעוד אחר וגדול יותר. עלינו לברר אותו ולסמן אותו ככיוון שאותו מרימים על נס ואליו צועדים.

עם ישראל לא יכול להפסיק לשאוף לשלום, זה אחד מהיסודות שלו. אבל ממש באותה נשימה הוא חייב לדעת שבכל רגע יכולה לפרוץ פה מלחמה, ותפקידו למנוע אותה ולהכריע אותה. בתווך שבין שתי התפיסות, ובפתח שנת ה־78 למדינה, הגיע הזמן שנתחיל לדבר מחדש על תפקידה של הציונות והמדינה, מי היא, מה היא ולאן היא רוצה לשאוף.