סטיקר הראשון בחיי היה כנראה ״רק נתניהו״, שתליתי מעל המיטה בגיל שש. קילפתי אותו מתמרור ברחוב והדבקתי ישר על הקיר הצבוע. הוא השאיר קילוף כשהורדתי אותו. באותם ימים שאלתי את אימא אם ביבי ונתניהו זה אותו איש.

כמה שנים אחרי, כיאה לבית הפוליטי שבו גדלנו, ולתקופה הסוערת שלפני ההתנתקות, התחלנו לאסוף אותם. שלום אחי ואני. כמו בולים או קלפים של סופרגול. סטיקרים. בכל גודל, צבע, צורה או הקשר. בהתחלה שני אוספים של אחים מתחרים, ובהמשך קרטל אחד גדול של מדבקות. שלום ואני יחד. סוחרים עם חברים שנדבקו גם הם באיסוף המדבקות. היו שם הרבה סטיקרים נגד הגירוש מגוש קטיף, אבל גם מהבחירות המוניציפליות והבחירות לכנסת. וכמובן פריימריז בליכוד שהיו חגיגה גדולה לאספנים צעירים כמונו. היו לנו גם כמה נדירים במיוחד. קצת סטיקרים ישנים של "זו ארצנו" וימי אוסלו שהצלחנו להשיג. האוסף הזה תפח עם מחזור החדשות הישראלי. הפסקת צהריים מהתלמוד־תורה הייתה תמיד הזדמנות פז לקפוץ לצומת הכניסה לעיר, ממש מתחת לבית, כדי להשיג עוד מדבקה שבדיוק חילקו לנהגים.

אני הייתי ילד לפני בר־מצווה, שלום כנראה כבר נער בתחילת התיכון. אבל התחביב היה משותף. גם הפוליטיקה, גם האספנות הכפייתית. אולי גם המודעות ההיסטורית.

אני זוכר איך פעם ניסינו לספור את כולם ולבדוק כמה סוגים יש לנו. סידרנו ערמות על הרצפה בחדר (שאותו חלקנו, עד הסוף) עד שלא היה מקום. בטח יש תמונה באיזו מצלמה של פעם. שלום הסביר לי אז שגם סטיקרים שנראים אותו דבר יכולים להיספר כשניים, אם יש הבדלים קטנים בין סדרה לסדרה (מההפגנות אז זכור לי דוכן של אדם שחילק סטיקרים מלבניים, עמוסי סמלים וכיתובים. ביניהם המשפט "יש גבול לכל תעלול – ארץ ישראל היא הגבול!". כל הפגנה היינו משיגים ממנו חדש, ובכל פעם נוסף עוד חידוש. שלום חיבב את הסדרה הזאת במיוחד).

עד היום, כשמציעים לי סטיקר בצומת או באירוע שאני מסקר, אני לא מסוגל לסרב ולוקח אחד, לא משנה מה כתוב (האחרון שתקוע לי בתא כפפות: גלי, העם איתך). האוסף מונח בארגזים אצל ההורים. הסטיקרים החדשים זרוקים ברכב או באיזו מגירה, כי סטיקר לא זורקים.

בהמשך כבר היינו גדולים מכדי להמשיך להתאבסס באופן גלוי, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב שהגיע הזמן לזרוק את האוצר או למסור אותו לדור הבא.

בערב האחרון של השבעה, שלמה, חבר של שלום, הגיע עם ערמה גדולה של סטיקרים צהובים עם התמונה של שלום. אז זה עוד לא היה נוהל הנצחה מקובל. בשבילי זה היה כמו לקבל הודעה רשמית, מודפסת על נייר מדבקה. אחרי שבוע של אֵבל ללא הפנמה מלאה, פתאום זה מוחשי. מודפס. רשמי. מאיש מאיר, חי, הוא הפך לתמונה וכיתוב על סטיקר.

כאן אולי המקום למחשבה על הנצחה וזיכרון בפרספקטיבה של עשור: בתחילה הדבר הקשה עבורי היה שבעצם כתיבת הזיכרון, הקאנוניזציה, יש צמצום של הדמות. הפרדה רשמית; מה שעל הכתב נזכר, היתר נשכח. ומתי ראיתי את שלום בפעם האחרונה? כבר ביום הראשון לשבעה לא ממש זכרתי. כנראה סתם בעוד רגע של יום־יום. הוא הרי היה שם בהכול, וקשה היה לבודד זכרונות ייחודיים. היום אני מבין שדווקא מה שעל הכתב – ותודה לחברים של שלום – לפחות נזכר בבירור. ונושא איתו גם את הזיכרון שאינו פרטים אלא הדמות, והתחושה שממילא לא מתומללת. הרגש, האישיות, וכל הדברים הפשוטים שמרכיבים את הגעגוע.

ומה כותבים על סטיקר? היו שלום, הוא הדפיס. וזה היה בול. בדיחה מתחכמת של שלום שהיה נפרד תמיד עם קריצה של "היו שלום", במלעיל. שוב ושוב היא צפה בהספדים, הפכה לצוואה לא רשמית, באדיבות הקופירייטר המנוח.

עשור חלף. הסטיקרים הצהובים דהו. התקלפו. נשארו לי רק כמה במגירה (לפחות אחד מכל סוג, כמובן). פה ושם הם עדיין על המכוניות שלא הוחלפו בשנים האלה. והנה בשנה האחרונה שוב סטיקרים בכל פינה. לא של פוליטיקה אלא של ההולכים. נותן להם, כמו בפסוק, מהלכים בין העומדים. על כל ספסל רחוב או פינה יפה. בכניסה למסעדות ובפסגות תיירות בעולם. תמיד כשאני רואה אותם אני נזכר בהם, אבל גם בשלום. מקווה שיש מישהו שמחזיק איזה אוסף של כל המדבקות כולן בארכיון סטיקרים גדול. כזה שאולי התחיל מחיבת הפוליטיקה, אבל עכשיו שומר על הזיכרון.

עשר שנים של געגוע. והנה שוב סטיקרים חדשים, גם של שלום. בטח היה לו מה להגיד על העיצוב. שישה סוגים, כי לא הצלחנו להסכים על תמונה אחת. שמתי בצד אחד מכל סוג.

*

זה הטור האחרון שלי, בינתיים, מעל הבמה הנפלאה של מקור ראשון. התחלתי לכתוב אותו לפני כמעט חמש שנים. היו בהן כמה מערכות בחירות תכופות, גלים של מגפה, רפורמה, מחדל, ומלחמה. גם בקצב האירועים הישראלי אלה היו שנים אינטנסיביות. ועכשיו הגיע הזמן להפסקה. היה לי הכבוד והזכות לכתוב בבמה ציונית, פטריוטית, אוהבת וגם ביקורתית. בעידן שבו המחנות כמעט אוטומטיים, נדיר ויקר למצוא עיתון שבו יש חתירה למגוון דעות, עם קו ברור של אהבת המדינה, אבל אהבה שמאפשרת לדבר גם על מה שדרוש תיקון.

תודה רבה לחגי סגל ולאלעד טנא העורכים על הגיבוי ועל העצה הטובה. לישי הולנדר עורך יומן, ולאברהם שפירא על הערות והארות. ותודה לכם, שקראתם, והגבתם, והתווכחתם. עוד נשתמע.