כל כך אנחנו נוטים לפעמים להתמקד בעבר הרחוק של העם היהודי, המרתק בהחלט, עד שאנו שוכחים עד כמה העבר הקרוב יותר, בבחינה אובייקטיבית לגמרי, היה מהסוערים והמשמעותיים ביותר בתולדותינו. ובקרב השיאים שחווינו במאה האחרונה, מתנשאת כיחידת סגולה מלחמת השחרור, שעליה מצווה עלינו לספר בכל יום עצמאות.

אין ספק שבכל מלחמות ישראל התגלה שפע של גבורה והקרבה, ועדיין, מלחמת הקוממיות בוהקת בזוהר משלה. לא רק שנלחמנו בה נגד כל הסיכויים – הערכות המומחים הצבאיים בעולם חזו ליישוב תבוסה – המלחמה הייתה ממושכת במיוחד, נעשתה בתנאי אמברגו נשק, וגבתה מחיר גבוה יותר באופן מוחלט מכל שאר המלחמות, כ־6,000 חיילים ואזרחים הרוגים. תוך כדי המלחמה הגיעו לישראל פליטים רבים, הקושי הכלכלי היה קיומי, והאתגר הצבאי היה גדול במיוחד.

קחו לדוגמה את התגובה הישראלית להפצצות האוויריות של מדינות ערב, שהגיעו עם פתיחת החלק השני של המלחמה, אחרי הכרזת העצמאות ופלישת צבאות האויב. ב־18 במאי 1948 התרחשה ההתקפה המצרית הקשה ביותר, בתל־אביב. המצרים הפציצו בשלוש גיחות, כולל את התחנה המרכזית, וכולל ירי ממקלעים. קרוב לחמישים איש נהרגו ורבים נפצעו.

חיל האוויר הישראלי בקושי היה קיים. באפריל, במבצע "בלק" שהביא לארץ את הרכש הצבאי מצ'כוסלובקיה, הגיעו בטיסות תובלה 10 מטוסי קרב מפורקים. בן־גוריון הורה להרכיבם במהירות ולצאת למבצע הפצצה בבירות הערביות. וכך, בתחילת יוני הופצצה רבת־עמון ואחריה דמשק. באמצע יולי הופצצה קהיר, בעזרת מפציץ 17־B שהמריא מצ'כוסלובקיה. למחרת הצטרפו אליו עוד שני מפציצים לתקיפת שדה התעופה באל־עריש, ושוב הופצצה דמשק. כך, בכוחות קטנטנים, שנמתחו אל מעבר לקצה גבול היכולת, ובחוצפה גדולה, יצרה ישראל משוואה אזורית חדשה.

בנובמבר 1949, ב"יום התעופה וחיל האוויר", סיכם בן־גוריון את לקחיו מהאירועים הללו. "שלטון אדם ביבשה ובים הוא עתיק־יומין, וימיו כימי התרבות האנושית", אמר, אבל כעת נוסף "הממד השלישי – האוויר". בן־גוריון תיאר ביושר את ההתרחשויות: "ימים ושבועות השתוללו מטוסי האויב על שמי הארץ, התעללו ביישובינו, פגעו בנשים וילדים – אולם לא עבר זמן רב וחיל האוויר הישראלי הופיע, ומיד גילה עליונותו, המקצועית והמומחית, גם בתקופה הראשונה, כשנפל בכמותו מכוח האויב. שליטתנו באוויר הלכה וגדלה".

בן־גוריון אף הפיק בפומבי את הלקחים האסטרטגיים. למלחמה הוא הגיע עם אמונה בהשפעתו המכריעה של חיל אוויר, אך כעת התפכח. מצד אחד, הוא מודה, "אי אפשר לשבור רצון האויב וכוח מלחמתו על ידי הפצצה בלבד". מצד שני, "בלי כוח אוויר עליון אין שום אפשרות ואין שום סיכוי לנצח". לחיל האוויר, סיכם "הזקן", "יש חלק לא קטן בתוצאות המלחמה". הלוואי עלינו התבוננות וניתוח מפוכחים שכאלה.

עוד הוסיף בן־גוריון בנאומו תודה למי שבלעדיהם לא היה קם חיל האוויר: היהודים המתנדבים מחו"ל. מח"ל, "מתנדבי חוץ לארץ", היו כוח מכריע ביצירת צה"ל. חלקם עברו בכך על החוק במדינותיהם, ושמותיהם הוסתרו. הם מנו בסך הכול כ־2,500 איש, שהגיעו מעשרות מדינות, אבל עיקר תרומתם לא התבטא בכמות אלא באיכות. חלק לא מבוטל מהמח"ל היו בוגרי מלחמת העולם, שהביאו איתם ידע צבאי הכרחי ומיומנות במלחמה, שהיו חסרים לצה"ל כאוויר לנשימה. תרומתם לבניין חיל האוויר, כאמור, הייתה מכרעת. הם היו אלה שהביאו את המטוסים, הם שיצאו למשימות – וחלקם נפלו בהן – והם אלה שבמקביל הכשירו את הטייסים הישראלים.

אבל לא רק חיל האוויר הרוויח. האלוף הראשון שנהרג בצה"ל, דוד מרכוס, היה גם הוא מתנדב. מרכוס היה יהודי בוגר וסט־פוינט, ששילב פיקוד קרבי, יכולת מטה ולימודים אקדמיים במשפטים. הוא צנח במלחמת העולם השנייה בגל הראשון של הדיוויזיה המוטסת ה־101 בפלישה לצרפת, ואף זכה לאות כבוד. בשל השכלתו המשפטית הוא גם סייע בהכתבת תנאי הכניעה של גרמניה ואיטליה, והשתתף בוועידות יאלטה ופוטסדאם ובמשפטי נירנברג.

מרכוס, שלא היה ציוני, הזדעזע כשפגש את שורדי מחנות ההשמדה, ושינה את דעתו. בתחילת 1948 הוא נענה להזמנה לסייע ליישוב לארגן כוח צבאי, לפי הבנת בן־גוריון שצריך להיערך לפלישת צבאות, ושלכך יכולות הגרילה של הפלמ"ח וההגנה לא יספיקו. מרכוס פיקד על חזית ירושלים, וב־11 ביוני נהרג במחנה הצבאי באבו־גוש מאש חייל ישראלי, שלא זיהה אותו בחשכה לפנות בוקר. הוא הועלה לדרגת אלוף, ונקבר בווסט־פוינט.

מסירות המתנדבים הללו היא לתפארת הדורות. בצדק נאם בן־גוריון: "מעולם לא נתגלתה בצורה מוחשית ומובהקה כזו אחדות ישראל, ולא היה כמדומני מעולם גוף יהודי שגילם בתוכו קיבוץ גלויות מלא כזה שבצבא הגנה לישראל".

הסופר והעיתונאי אפרים תלמי, כתב בהקדמתו ללקסיקון מלחמת העצמאות, רק 17 שנה אחריה, על "השִכחה המשתלטת". הוא מפציר שנזכור "כיצד עמדו מעטים מול רבים במצור ובמצוק על עברי פי תהום, נאבקו, כשלו, קמו, נלחמו ויכולו... בזיעה ובדם נצרפו כוחותיהם. ורוח איתנה, שואפת חירות ונושאת חזון אנושי נעלה, היא שתמכה את ידם של הלוחמים... דור מצור וביצרון, כבש במאמץ דמים וחיים מולדת לעם; כי בשדות המערכה ובעמדות הקדמיות חישל את כוחו ואת רצונו להיות חופשי ועצמאי בארצו".

זה נשמע כפאתוס מלא מליצה, אבל לא, תלמי צודק בהחלט. אין כמעט מקום שבו מאירים היבט כלשהו במלחמת העצמאות, יהא צבאי או אזרחי, שלא מתגלה בו מרבץ יהלומים לאומי, נכסי צאן ברזל למשמרת ומורשת העם והמדינה – לנצח נצחים. זו הייתה שעתה הגדולה של הציונות ושל האומה היהודית, בתנאים קשים מנשוא, והיא מעוררת הערצה והשראה.

נראה שלא שעינו די לבקשת תלמי לזכור, ולמרות זאת, דור הלוחמים הנוכחי מוכיח שרוח לוחמי תש"ח עודה מפעמת בקרבנו. לוחמינו הולכים בדרכם של משחררי האומה וקוני ריבונותה. החירות הלאומית, מתברר, דורשת שתתמיד העוצמה, ההתעלות, העוז וההתמסרות של דור המקימים, שהבטיחו את קיומנו. שרק לא נשכח זאת שוב! חג עצמאות שמח.