החלטת הממשלה שהופצה אחר הצהריים (שלישי) לאישורם של שרי הממשלה, המבטלת את החלטת הממשלה על הדחת מראש השב"כ, איננה מבטאת אמון מחודש של ראש הממשלה נתניהו ושריו ברונן בר. כלל וכלל לא. לא מדובר גם ברצון לסיים יפה את מערכת היחסים עם ראש השב"כ שהודיע אמש על מועד פרישתו, ב-15 ביוני.

אחרי חילופי התצהירים והודעות התגובה שראינו בשבוע וחצי האחרונים, שכללו האשמות קשות מאוד משני הצדדים, ספק אם מישהו בממשלת ישראל מסוגל בכלל להביט בפניו של האיש. ודאי שאיש שם איננו מעוניין דווקא בהארכת כהונתו. את הסיבה לקבלת ההחלטה הזו יש לחפש במישור אחר, ולא במערכת היחסים המעורערת לחלוטין שבין הממשלה והעומד בראשה לבין ראש השירות. ההחלטה החדשה של הממשלה היא בראש ובראשונה ניסיון לבצע בקרת נזקים, ולהקטין במעט את נזקו הנורא של ההליך המתנהל בבג"ץ בנוגע לפיטורי בר.

למען האמת, בעולם מתוקן העתירות בנוגע לפיטורי ראש השב"כ כלל לא היו צריכות להגיע לדיון בפני השופטים. דינן היה להידחות על הסף. לא לחינם קובע סעיף 3 (ג) של חוק השב"כ כי "הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו". בין הממשלה לראש שירות הביטחון הכללי חייבת להיות מידה רבה מאוד של אמון, ושכשהוא איננו אין מנוס מלהפסיק את כהונת ראש השירות, אף אם מדובר באדם שהוא כשלעצמו ראוי ביותר ועתיר זכויות. מערכת היחסים הזו איננה שפיטה, והניסיון של שופטי בג"ץ להכניס את ראשם לקלחת הזו כבר עשה למדינת ישראל נזק עצום. השופטים יצחק עמית, נועם סולברג ודפנה ברק ארז, בעצם בחירתם לקיים דיון בעתירה הזו לגופה ולא לדחות אותה על הסף, כבר גרמו למדינת ישראל נזק שעוצמתו לא תשוער.

חילופי התצהירים, מחד זה של ראש השב"כ ומאידך זה של ראש הממשלה, וכן התגובות שבאו בעקבותיהם, הביאו את מערכת היחסים הרגישה הזו שבין ראש ממשלה וראש שב"כ לשפל חסר תקדים. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער עד כמה אויבי ישראל בכל החזיתות מתמלאים שמחה לנוכח העימות הפומבי הזה, וכמה רב הנזק ממנו לביטחונה של המדינה.

אלא שמעבר לפינה עמד להתרגש עלינו, "בזכות" העתירות והחלטת שופטי בג"ץ לדון בהן, אסון גדול אפילו יותר. הרי המטרה של העתירות לבג"ץ לא היתה להגן על רונן בר האיש, אף שבאופן משונה כלשהו עמידתו מול ראש הממשלה נתניהו הקנתה לו בחוגים מסוימים מעמד של גיבור. גם העותרים, גם בר עצמו וגם תומכיו בשמאל - ידעו היטב שכמי שנושא באחריות אישית לכישלון הנורא של ה-7 באוקטובר הוא יצטרך להתפטר, ויותר מוקדם מאשר מה שהוא היה רוצה. מה שהם ביקשו להשיג באמת באמצעות העתירות הוא מטרה אחרת לגמרי.

שני תתי הסעיפים הראשונים בסעיף 4 לחוק השב"כ קובעים מפורשות, "השירות נתון למרות הממשלה; הממשלה תאשר יעדים לשירות בכפוף להוראות חוק זה. ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה". כפיפותו של השירות לממשלה, באמצעות העומד בראשה, היא אלמנט בסיסי בהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית אין גופים ביטחוניים עצמאיים, שאינם כפופים למוסדות הנבחרים. אכן, חוק השב"כ קובע מגבלות לאופנים שבהם הממשלה רשאית להפעיל את השירות, כמו למשל בתת הסעיף הבא שבו נאמר, "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". אך משך כל שנות המדינה, לפני חקיקת החוק וגם אחריו, היה ברור לכל שהכפיפות לממשלה היא הכלל, והמגבלות הן החריגות לכלל.

חילופי התצהירים, מחד זה של ראש השב"כ ומאידך זה של ראש הממשלה, וכן התגובות שבאו בעקבותיהם, הביאו את מערכת היחסים הרגישה הזו שבין ראש ממשלה וראש שב"כ לשפל חסר תקדים. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער עד כמה אויבי ישראל בכל החזיתות מתמלאים שמחה לנוכח העימות הפומבי הזה, וכמה רב הנזק ממנו לביטחונה של המדינה.

אלא שמעבר לפינה עמד להתרגש עלינו, "בזכות" העתירות והחלטת שופטי בג"ץ לדון בהן, אסון גדול אפילו יותר. הרי המטרה של העתירות לבג"ץ לא היתה להגן על רונן בר האיש, אף שבאופן משונה כלשהו עמידתו מול ראש הממשלה נתניהו הקנתה לו בחוגים מסוימים מעמד של גיבור. גם העותרים, גם בר עצמו וגם תומכיו בשמאל - ידעו היטב שכמי שנושא באחריות אישית לכישלון הנורא של ה-7 באוקטובר הוא יצטרך להתפטר, ויותר מוקדם מאשר מה שהוא היה רוצה. מה שהם ביקשו להשיג באמת באמצעות העתירות הוא מטרה אחרת לגמרי.

שני תתי הסעיפים הראשונים בסעיף 4 לחוק השב"כ קובעים מפורשות, "השירות נתון למרות הממשלה; הממשלה תאשר יעדים לשירות בכפוף להוראות חוק זה. ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה". כפיפותו של השירות לממשלה, באמצעות העומד בראשה, היא אלמנט בסיסי בהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית אין גופים ביטחוניים עצמאיים, שאינם כפופים למוסדות הנבחרים. אכן, חוק השב"כ קובע מגבלות לאופנים שבהם הממשלה רשאית להפעיל את השירות, כמו למשל בתת הסעיף הבא שבו נאמר, "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". אך משך כל שנות המדינה, לפני חקיקת החוק וגם אחריו, היה ברור לכל שהכפיפות לממשלה היא הכלל, והמגבלות הן החריגות לכלל.