סמיכות הזמנים בין קץ השואה להקמתה של מדינת ישראל יצר בתודעה העולמית והישראלית קשר חזק בין שני האירועים. הקמת המדינה נחשבת בעיני רבים לתוצאה של השואה.

הסברה הזו לא משותפת רק לתומכי ישראל – גם הפלסטינים ושונאי ישראל מאמינים בכך. התזה הפלסטינית אומרת כך: אירופה והמערב חשו אשמה על רצח מיליוני היהודים, והקימו להם מדינה כדי לטהר את מצפונם. אך את מירוק המצפון הזה הם לא עשו על חשבונם, ומי ששילמו את המחיר על רגשות האשמה של אירופה הנוצרית הם ערביי פלסטין, מוסלמים ברובם, שלא עשו ליהודים דבר.

התזה הזו היא הדלק שמניע חלק ניכר ממכונת התעמולה האנטי־ישראלית, העסוקה בחיפוש כפייתי אחר "פשעי מלחמה" שישראל אשמה בהם. ההיגיון פשוט: אם מדינת היהודים קמה בגלל השואה אך נוהגת ממש כמו הנאצים, נשמט הבסיס המוסרי לקיומה. הבעיה בתפיסה הזו, מלבד עלילות השקר שהיא יוצרת חדשות לבקרים, היא שהנחת המוצא שלה שגויה.

הקשר בין השואה ובין הקמת מדינת ישראל הפוך. לא רק שהשואה לא הייתה המניע להקמת מדינת ישראל, אלא שהיא כמעט סיכלה את הקמתה.

"הבעיה היהודית" הטרידה רבים מעמי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה. למדינאים בכל רחבי העולם היה ברור שיש הכרח לתת פתרון לאומי ליהודי אירופה, מחוץ לאדמת היבשת. חבר הלאומים הוטרד מהסוגיה, ורבים הקדישו לה מחשבה ופעלו לפתרונה. 9.5 מיליון היהודים שחיו על אדמת אירופה היו גם העתודה האנושית לרוב היהודי המוצק בארץ ישראל, אם תקום בה מדינה יהודית. בכל ארצות המזרח חיו אז כ־1.15 מיליון יהודים בלבד.

אחרי השואה המצב השתנה לחלוטין. הנאצים פתרו את "הבעיה היהודית" במזרח אירופה בדרך נוראה, ובפועל היא הפכה לזניחה כמעט. להנהגה הציונית גם לא היה ברור מהיכן להעלות ארצה יהודים כדי להטות את המאזן הדמוגרפי לטובתנו. כל זה לא הפריע להם, כמובן, להשתמש בניצולים ששהו במחנות העקורים באירופה לצורך תעמולה ציונית – אך זאת הייתה תעמולה ולא יותר. כפי שהראתה פרופ' אביבה חלמיש במחקריה, השואה כמעט שמה קץ לא רק לקיבוץ היהודי הגדול ביותר באותה עת, במזרח אירופה; היא גם כמעט שמה קץ לחלום המדינה היהודית.

את שונאי ישראל אי אפשר כנראה לשכנע בכך, אך לפחות היהודים חייבים לדעת את האמת. מדינת ישראל קמה על אף השואה, לא כתוצאה מרשעותם של אדולף היטלר והנאצים. היא נבנתה בכוחה של הבטחה א־לוהית ובזכות חזונם ומסירותם של היהודים, מחולליה ומייסדיה.