הפעילות הפרו־פלסטינית במוסדות האקדמיים בישראל מקצינה בשנים האחרונות – מהפגנות לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל־אביב, דרך כנסים אקדמיים בנושא זכויות אדם ב"שטחים" באוניברסיטה העברית, ועד לעצרות סולידריות באוניברסיטת בן־גוריון. האירועים הללו מעוררים כעס ציבורי בקרב הרוב הלאומי במדינה ותמיהות לגבי יכולתו של משרד החינוך להתערב ולהטיל עיצומים על מוסדות שמאפשרים פעילות כזאת.
חוק המועצה להשכלה גבוהה מעגן את עצמאותה של האקדמיה בישראל. המל"ג פועלת כגוף עצמאי שהחלטותיו מתקבלות במליאה ולא בידי שר החינוך לבדו, שהוא יושב ראש המועצה.
שבועיים לפני השבעת ממשלת בגין ב־1977, ממשלת המעבר בראשות יצחק רבין העבירה במחטף פוליטי את החלטה 666, שהקימה גוף חדש במל"ג, "הוועדה לתכנון ותקצוב" (ות"ת). הוועדה מקבלת לידיה את תקציב ההשכלה הגבוהה, ומחלקת אותו למוסדות לפי מודל מורכב, המתבסס בעיקר על אמות מידה אקדמיות ומקצועיות – מילת קוד ל"אנשי שלומנו יחליטו". למשרד החינוך אין כל שליטה על אמות המידה וחלוקת הכספים. המהלך הרחיק את הפיקוח הדמוקרטי על תקציבי האקדמיה, והוא אחד המנגנונים השומרים על כוחו של השמאל הקיצוני בישראל.
הכי מעניין
לפני הקמת ות"ת, תקצוב מוסדות ההשכלה הגבוהה התנהל ישירות מול הממשלה, בעיקר דרך משרד החינוך ומשרד האוצר. הממשלה יכלה להשפיע על התכנים באוניברסיטאות ועל התנהלותן, מה שהבטיח התאמה לערכים הציוניים ולצרכים הלאומיים של המדינה הצעירה. הקשר הישיר בין האוניברסיטאות למוסדות המדינה אפשר יצירת אוריינטציה אקדמית המחויבת לחזון הציוני.
בג"ץ הכיר בחופש האקדמי כערך חוקתי בכמה פסיקות. באחת מהן הגדיר השופט אהרן ברק את החופש האקדמי כחלק מחופש הביטוי. בג"ץ קבע כי זו זכות יסוד המעוגנת בערכי מדינת ישראל כדמוקרטיה, וכי למוסדות אקדמיים יש אוטונומיה מוסדית רחבה בהחלטות אקדמיות. בהתאם, בתי המשפט יתערבו במוסדות הללו רק במקרים חריגים.
שתי פסיקות נוספות ראויות לציון חיזקו וביססו את הפרשנות של ברק, והדגישו את חשיבות העצמאות התקציבית של המוסדות להשכלה גבוהה כחלק מהחופש האקדמי. בית המשפט הקנה בהן למוסדות האקדמיים הגנה משפטית מפני התערבות פוליטית ישירה, כולל בנושאים של פעילות פוליטית בקמפוס.
באירופה המערבית – כולל בריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד וספרד – קיימים מנגנונים המאפשרים לממשלות להטיל עיצומים על מוסדות אקדמיים שמפרים חוקים. בצרפת, לדוגמה, משלבים פיקוח ממשלתי הדוק עם אוטונומיה אקדמית מוגבלת. כל אוניברסיטה חותמת על חוזה עם המדינה המגדיר יעדים לחמש שנים. האוניברסיטה לא עמדה ביעדים? התקציב יקוצץ. אף שהם נבחרים בבחירות פנימיות, מינויים של נשיאי האוניברסיטאות נדרש לאישור ממשלתי, ונציגי הממשלה יושבים במועצות המנהלים.
תקציבי המחקר בצרפת מכוונים לתחומים בעלי עדיפות לאומית, ותוכניות השקעה ענקיות מזרימות מיליארדים לתחומים אסטרטגיים. הסמכות הממשלתית מגיעה עד לרמת תוכנית הלימודים, והיא כוללת תוכניות ליבה המוכתבות ברמה הלאומית. כל תואר אקדמי מחייב אישור של הממשלה, שמחזיקה בשליטה גם באמצעות מעמדם של רוב המרצים כעובדי מדינה. המעמד הזה מעניק יציבות תעסוקתית, אך גם יוצר זיקה ישירה למדינה.
אצלנו, אף שהציבור מממן את האקדמיה, יכולתו לכוונה לערכים ציוניים אפסית.
המחטף הפוליטי של 1977, שהוביל להקמת ות"ת, התגלה כמהלך גאוני לנטרול השפעה ממשלתית ישירה על האקדמיה. בנוסף, פסיקות בית המשפט הפכו את החופש האקדמי להסית לעקרון חוקתי בלתי ניתן לערעור.
ללא רפורמה במבנה ההשכלה הגבוהה – הכוללת את ביטול החלטת ממשלה 666, שינויי חקיקה ועוד – חזון האקדמיה כחלק ממיזם הלאומי נותר בגדר חלום רחוק. האם הכנסת הנוכחית ושר החינוך יואב קיש יעזו לקחת על עצמם את האתגר?
ד"ר אלי רון הוא חבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי