הרבה צפירות אזעקה נשמעו בשנה וחצי האחרונות בכל רחבי הארץ. צפירות שהעירו אותנו והקפיצו אותנו למרחבים מוגנים. צפירות שנועדו לעורר אותנו לתנועה כדי להגן על עצמנו. בניגוד לצפירות המזיזות הללו, לצפירה של יום השואה יש מטרה הפוכה. היא נועדה לעצור אותנו ולייצר אצלנו דקה של דממה ודומיה. דממה שנועדה לפנות את מחשבות השגרה לחשיבה על השואה ונוראותיה. דומיה שנועדה לאפשר לנו התפנות והתרכזות.
אבל אותו שקט, יכול להתפרש גם באופן אחר.
בשבת הקרובה נקרא בפרשת השבוע על הדומייה של אהרון הכהן לאחר מות בניו בעיצומה של חנוכת המשכן. מכיוון שהשתיקה של אהרון מגיעה לאחר הסברו של משה לטרגדיה, רבים פרשו את הדומייה שלו כהודאה לדבריו וכקבלת הגזירה. אבל אפשר לפרש את שתיקתו של אהרון גם באופן אחר כי שתיקה אינה חייבת להתפרש כהודאה וכקבלה.
הכי מעניין
יש שתיקה מסוג אחר, שתיקה שמבטאת חוסר יכולת להסביר. שתיקה רועמת שמציבה סימני שאלה ומותירה אותם ללא מענה. אפשר לפרש את שתיקתו של אהרון גם כשתיקה כזו - של אב שאינו מסוגל להסביר את מות בניו וגם אינו רוצה לעשות זאת. זו שתיקה שאינה נופלת בעוצמתה מהשתיקה המקבלת והמסכימה.
ההתמודדות הרוחנית של אנשים מאמינים עם סוגיית השואה ייצרה במהלך השנים הרבה הסברים. בציבור החרדי היו רבנים שהתעקשו לחפש את החטא שהוביל לעונש הנורא. יש שהאשימו את הציונות ויש שהאשימו את ההשכלה. בציבור הדתי לאומי היו רבנים שהשתמשו בהקמת המדינה כהסבר והצדקה לקיומה של השואה. יש שהגדירו את השואה כניתוח אכזרי שנועד לנתק את עם ישראל מהגלות ויש שדימו אותה למכשיר שאפשר את התקומה.
אבל יש גם דרך נוספת להתמודדות רוחנית עם נוראות השואה, והיא הדומייה. הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ראש ישיבת 'הר עציון', ששרד את מחנות העבודה בהונגריה ונותר יחיד לפליטה ממשפחתו, התנגד באופן עקבי להעניק הסברים רוחניים לקיומה של השואה. "מיליון ילדים נהרגו בשואה", הוא הזדעק באחת משיחותיו בישיבה, "אפילו על עבודה זרה לא מקבלים עונש כזה!. שום דבר בעולם לא יכול להצדיק את מאות אלפי היהודים שנהרגו ושנשרפו. לקושייה הזאת לא יכולה להיות תשובה".
הרב יהודה עמיטל. | צילום: מרים צחי
שתיקתו של הרב עמיטל הייתה שתיקה רועמת שאינה מקבלת הסברים אבל גם אינה מערערת את האמונה. למרות שקושיותיו נותרו ללא מענה, אמונתו העזה לא נפגעה. "את יד ה' ראיתי בשואה", הוא נהג לומר. "אך את משמעותה לא הבנתי. ה' דיבר אליי, ואני לא הבנתי מילה".
דומיית הצפירה של יום השואה שנועדה לכבד את זיכרון הנספים יכולה להיות דומיה גם כלפי שמיא, שתיקה רועמת שמעלה סימני שאלה לבורא עולם, ומותירה אותם ללא מענה. דוד המלך תיאר את הדומייה כשבח לה', כשאמר בספר תהלים: "לך דומיה תהילה". במערכת היחסים של האדם עם בוראו יש גם דומיה אחרת, מהסוג של "וידום אהרון". זו דומיה של שאלה, שנותרת ללא מענה אך מכיוון שהיא באה מתוך אמונה חזקה, רבה עוצמתה.
גם בניחום אבלים אנחנו פעמים רבות אוחזים בשתיקה. זו שתיקה של שותפות וסולידריות. האבלים, לא תמיד צריכים שנדבר אתם, אלא פשוט שנהיה אתם, שניתן מקום לכאבם, ושנשתוק אתם. יעקב אורלנד כתב בשירו הנפלא: "אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה, אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד, הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה, הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד.
ואולי כדאי שניקח משהו מהשתיקה של יום השואה גם לשאר ימות השנה. גם לשיח הציבורי שלנו לא יזיקו קצת שתיקות. לא חייבים להגיב לכל אירוע. לא מוכרחים לפרסם פוסט ולצייץ על כל התבטאות. שתיקה היא פעמים רבות האלטרנטיבה הטובה לעתידנו המשותף. נשתוק מעט, בשביל הביחד.