המשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן על תוכנית הגרעין נמשך השבוע, והעלה עוד ועוד שאלות באשר לכוונות של הנשיא דונלד טראמפ. התבטאויות סותרות של שליחו סטיב ויטקוף, לצד דברים לא ברורים לחלוטין שאמר טראמפ בעצמו, עוררו חשש גדול בימין האמריקני, המודאג מאפשרות שטראמפ יחתום על עסקה שנראית כמעט כמו הסכם הגרעין מול איראן של ברק אובמה – אותו הסכם שממנו הוא עצמו פרש במהלך הקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן, בטענה שאינו מספיק כדי לבלום את הגרעין. כיצד הגיע הממשל החדש בוושינגטון למצב הזה? מה עובר בראש של טראמפ, ומה חושבים אנשיו ומתנגדיו?

האיש והתעלומה: דונלד טראמפ

מבחינה פוליטית, טראמפ רואה באפשרות להסכם גרעין עם איראן הישג עצום: אחרי שורת כישלונות של ממשל ביידן בזירה הבינלאומית – כולל מול איראן – הוא יכול להציג את עצמו כמי שמחזיר את ארצות הברית לעמדת הנהגה תוך שהוא מנטרל את האיום השיעי במזרח התיכון – אבל בלי מלחמות וללא השקעת תקציבי ענק. השיח הפנימי בממשל שלו מעיד על כך: לפי דיווח של ברק רביד השבוע, סטיב ויטקוף וסגנו של טראמפ ג'יי-די ואנס תומכים בהסכם עם איראן בדיוק מהסיבות הללו, בעוד שמזכיר המדינה מרקו רוביו והיועץ לביטחון לאומי מייק וולץ דורשים קווים אדומים קשיחים. טראמפ, כהרגלו, מתמרן ביניהם: מסרב לבחור צד, ומותיר פתח הן למשא ומתן והן לאיום צבאי. כלפי חוץ הוא מבטיח ש"לא תהיה עסקה אלא אם זו תהיה עסקת טראמפ" – ניסוח שמאפשר לו לשנות כיוון בכל רגע נתון.

אגב, בניגוד למה שנהוג אולי לחשוב, החלטתו (על פי הדיווחים) של הנשיא לדחות תקיפת מנע ישראלית ולגשת לשולחן המשא ומתן עם איראן איננה מהפך אידאולוגי, אלא התפתחות של אותו הדפוס שהנחה אותו גם בקדנציה הראשונה בבית הלבן: הצורך בעסקאות גדולות, כאלה שעושות טוב אך אולי חשוב יותר מזה – נראות טוב. אם ב-2018 הוא פרש מהסכם הגרעין כדי להיבדל מאובמה ולשדר עוצמה , הרי שכעת טראמפ שואף להיראות כמי שפותר לצמיתות את הבעיה האיראנית – לא במלחמה, אלא באמצעות "עסקת ענק" שהוא בעצמו מוביל. הסכם, גם אם רופף או חלקי, עשוי לסייע לו להציג את עצמו כמדינאי-על שכבש את טהרן בשיטותיו הייחודיות. השאלה מה בדיוק מכילה העסקה – ועד כמה היא באמת עוצרת את פרויקט הגרעין – עשויה להידחק לשוליים.

הגישה הזו נובעת לא רק מהתמקדות בתדמית, אלא גם מחוסר מחויבות אידאולוגית. טראמפ הוא לא נץ מדיני, אבל הוא גם לא בדלן טהור; הוא פועל באופן גמיש ופרגמטי, ולעיתים אף סותר את עצמו. מחד, הוא שיגר לאחרונה כוח אמריקני עצום למזרח התיכון במטרה לאותת על רצינות כוונותיו מול איראן, ומאידך הוא מאפשר לסטיב ויטקוף – שליחו האישי שחסר כל ניסיון מדיני – לנהל שיחות פנים אל פנים עם שר החוץ של איראן. המסרים הסותרים אינם מקריים: הם נובעים מכך שטראמפ בעצמו חצוי בשאלה כיצד יש לפעול מול איראן, ומהו תפקידה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית באופן כללי.

הנכונות של טראמפ להתגמש נובעת גם מהערכה שהצד האיראני מוחלש: החות'ים סופגים לאחרונה מהלומות קשות מהאמריקנים, חיזבאללה מלקק את פצעיו וחמאס נתון מתקפה ישראלית אינטנסיבית, אסד נמלט מהמדינה, והכלכלה האיראנית מקרטעת. ייתכן שהנשיא האמריקני חושב שהתנאים הללו יוצרים הזדמנות נדירה להסכם – כזה שלא ידרוש מהמערב יותר מדי ויכפה על איראן ציות לתנאים נוקשים בהרבה מאלו שאליהם היו מסכימים בעבר. אלא שגם כאן קיימת כפילות: בעוד שטראמפ ואנשיו מדברים על מגבלות העשרה ופיקוח, לא ברור בכלל אם יש בידיהם מידע אמין על מה שקרה בתשתית הגרעין האיראנית מאז 2021. לפי דיווח שפורסם השבוע בוול-סטריט ג'ורנל, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית "איבדה רצף מידע" באשר למצבה של תוכנית הגרעין האיראנית, ואין בידה כלים לאמת את כמות הצנטריפוגות שייצרה טהרן או לזהות מאגרי אורניום נסתרים.

היונים: ואנס וויטקוף

סגן הנשיא של טראמפ כבר הוכיח בעימות המשולש עם וולודומיר זלנסקי בחדר הסגלגל שהוא לא רק פועל על פי אידיאולוגיה שונה משל הרפובליקנים הישנים, אלא אף מוכן להילחם כדי ליישם אותה בבית הלבן. נקודת המוצא של ואנס, שגם נחשפה בפומבי כשפורסמו ההתכתבויות של בכירי הממשל סביב התקיפות בתימן, היא שארצות הברית היא פראיירית שמשמשת כשוטרת של העולם ולא מקבלת מספיק בתמורה. בניגוד לטראמפ, שהוא פוליטיקאי פרקטי שפועל לפי שיקולים שמשתנים מרגע לרגע, נראה שוואנס הוא בהחלט אידיאולוג, והאידיאולוגיה הזו מובילה אותו לבדלנות כמעט-קלאסית: מבחינתו על ארצות הברית לפעול על הבמה הבינלאומית רק באופן שמשרת את האינטרסים הישירים שלה. את האידיאולוגיה הזו הוא חולק עם אחרים בממשל ומחוצה לו, כמו ראש המודיעין הלאומי טולסי גבארד ואיש התקשורת הפופוליסט טאקר קרלסון. 

ואנס, שנחשב לדמות הדומיננטית ביותר בקרב הדור החדש של פוליטיקאים בימין, אינו מתעניין באיראן כשלעצמה. הוא לא תומך בהסכם מתוך אמונה בדיפלומטיה, ולא היה מתנגד לו בשם סולידריות עם ישראל. מבחינתו המזרח התיכון הוא זירה מיותרת שמסיחה את דעתה של ארצות הברית מהמטרות החשובות באמת: בנייתה מחדש של הכלכלה האמריקנית, עצירת ההגירה הבלתי חוקית (ואולי גם הגבלת ההגירה החוקית), ובתחום הבינלאומי – עצירת עלייתה של סין כהגמונית בינלאומית. הוא רואה במעורבות יתר במזרח התיכון חלק ממדיניות חוץ אסונית של השמאל, כזו שדנה את ארצות הברית לעשרות שנים של מלחמות אינסופיות – ובדרך גם חירבה את המעמד הבינוני. על כן, כל עוד הסכם כלשהו עם איראן ימנע מלחמה, יקטין את המעורבות הצבאית של ארצות הברית במזרח התיכון וימנע מלחמה נוספת במזרח התיכון, ואנס כנראה יתמוך בו.

לעומתו, נראה שסטיב ויטקוף איננו אידאולוג כלל. שליחו של טראמפ במשא ומתן עם איראן כבר הספיק לשמש כמתווך בעסקת הפסקת האש עם חמאס וגם בניסיונות להשיג הפסקת אש בין רוסיה לאוקראינה. אף שאין לו תפקיד דיפלומטי רשמי והוא אינו חלק מהמנגנון המפלגתי הרפובליקני, הוא הפך במהירות לאיש סודו של טראמפ ולאדם שמייצג אותו בכל סוגיה בינלאומית דווקא משום אינו מונע מתפיסת עולם ברורה אלא מנאמנות אישית וגישה פרקטית-לכאורה. תפקידו האמיתי איננו לנסח הסכם מושלם, אלא לנהל תהליך שניתן למכור כתוצאה. דבריו שפורסמו לאחרונה בפומבי, שנעו בין הסכמה לשימוש במנגנונים של אובמה בהסכם הגרעין הקודם לבין הצהרות סרק על "הפסקה מוחלטת של פרויקט הגרעין", מעידים על כך שהוא עצמו לא לגמרי סגור על גבולות הגזרה של ההסכם. הוא מדבר על העשרה, טילים, מנגנוני פיקוח ואפילו על "מנגנוני הפעלה של פצצה" – אך לא מציג תוכנית סדורה. נראה בינתיים שמבחינתו ההישג טמון בעצם ההגעה להסכם, לא באיכות טכנית של מנגנון הפיקוח או בפרטי התקנים של הצנטריפוגות.

הגישה הזו הופכת את ויטקוף לדמות נוחה עבור טראמפ – אבל מטרידה עבור רבים בצד הרפובליקני המסורתי. בעיני המבקרים, הוא מגלם בדיוק את החולשה שבעסקאות המבוססות על אינטואיציה אישית ולא על ניתוח מודיעיני. אך בעיני הנשיא נראה שזה יתרון: ויטקוף איננו מחויב למוסדות ולדיפלומטים, הוא מחויב לטראמפ. כל עוד הוא מסוגל להביא תוצאה שנראית טוב על הבמה, טראמפ יראה בכך הצלחה.

אם כן, ג'יי-די ואנס וסטיב ויטקוף חולקים אינטרס לא משום שיש להם את אותה אידיאולוגיה, אלא משום ששניהם מעדיפים הסכם עם איראן על פני כל אפשרות אחרת. שיתוף הפעולה הזה הופך אותם לצד משמעותי בדיון על איראן בבית הלבן.

הנצים: מרקו רוביו ומייק וולץ

מול ואנס וויטקוף ניצבים שני הנצים הבכירים ביותר בממשל הנוכחי: מזכיר המדינה מרקו רוביו והיועץ לביטחון לאומי מייק וולץ. בניגוד לדמויות החדשות יחסית שטיפסו לצמרת הפוליטית בזכות עלייתו של ימין חדש וקשרים אישיים עם דונלד טראמפ, וולץ ורוביו שייכים לדור אחר – דור שהתחנך על מורשת רונלד רייגן, מאמין בחשיבות שימור ההגמוניה האמריקנית, ומתייחס לכל הסכם עם איראן שלא דורש כניעה מוחלטת כאל טעות אסטרטגית חמורה. מבחינתם איראן איננה רק איום גרעיני, אלא מוקד מרכזי של טרור אסלאמי עולמי, שינצל כל הסכם חדש ואת ההקלה בעיצומים שתתלווה אליו כדי להתעצם מבחינה צבאית ולהעצים את שלוחותיו במזרח התיכון. שניהם גם תומכים נלהבים של ישראל, וגישתם כלפי איראן נובעת גם מהתחשבות באינטרסים הישראליים במזרח התיכון – מתוך מחשבה שאלו גם האינטרסים של האמריקנים.

רוביו נבחר למזכיר המדינה במטרה להרגיע את הממסד השמרני, להציב דמות ממלכתית מול שאר העולם ולתת צ'ופר לאדם שהתחיל בתור יריב מר של טראמפ אך במהרה הפך לאחד מתומכיו הגדולים בסנאט. אולם אף שהוא קיבל את התפקיד הבכיר, בפועל הוא מוצא את עצמו מודר מהמשא ומתן עם איראן, כמו גם ממרבית הפעולות המדיניות של הממשל בדרג הגבוה ביותר. נראה כי בינתיים ההצהרות התקיפות שלו – לפיהן כל הסכם חייב לכלול פירוק מוחלט של תשתיות ההעשרה האיראניות והתחייבות להפסקת פיתוח טילים בליסטיים – לא מתקבלות אצל הנשיא ולא אצל ויטקוף. וולץ, יוצא יחידת עילית צבאית וחבר קונגרס לשעבר עם ניסיון רוב במדיניות חוץ, פועל מתוך תפיסת עולם דומה: הרתעה היא הכלי המרכזי, והסכם רך הוא מתכון לאיראן גרעינית. בעוד שכמו רוביו, כמו וולץ תומך בפומבי במשא ומתן עם איראן, הרי שהוא משמיע עמדות תקיפות מאוד באשר למה שמשא ומתן כזה מוכרח לדרוש.

השניים נחשבים לקול השפוי – אך מיואש – של הממסד הרפובליקני בממשל, והם מייצגים בכירים אחרים במפלגה שמביעים הסתייגות מהסכם גרעין מחוץ לבית הלבן. אחד כזה הוא הסנאטור הרפובליקני טד קרוז, שנחשב לבעל ברית של טראמפ מזה שנים ארוכות, אך בכל זאת כתב בחריפות נגד כל הסכם שלא ייאלץ את כיפופה המוחלט של טהרן לרצון המערב. "כל מי שדוחק בטראמפ להיכנס להסכם נוסף עם איראן בסגנון ההסכם של אובמה נותן לנשיא עצה נוראית", כתב קרוז ב-X. "טראמפ צודק לחלוטין כשהוא אומר שלעולם לא ירשה לאיראן להחזיק גרעין. הצוות שלו צריך להיות מאוחד מאחורי זה במאה אחוז".

תקוע באמצע: הגסת'

מזכיר ההגנה האמריקני פיט הגסת' היה אמור לכאורה לתפוס את הצד של וולץ ורוביו: הוא נץ מדיני שמרבה לדבר נגד אסלאם קיצוני ותפקידה של איראן בליבוי טרור, ואף גיבה את ההחלטה לתקוף את החות'ים בתימן בניגוד לעמדתו של סגן הנשיא ואנס. עם זאת, הגסת', וטרן ומגיש בפוקס ניוז שנשלף מתפקידו התקשורתי והונחת בראש הפנטגון, גם תלוי אולי יותר מכל אדם אחר בוושינגטון ברצונו הטוב של טראמפ; מלבד היותו חסר כל ניסיון פוליטי, הוא אף הסתבך בפרשה נוספת השבוע כאשר התברר שהוא לא רק שיתף תוכניות תקיפה סודיות בתימן בקבוצת סיגנל יחד עם בכירי ממשל אחרים (כפי שפורסם בחודש שעבר), אלא אף שיתף תוכניות בקבוצה אחרת שבה היו חברים בני משפחתו. בין המאבק הקשה שהתמודד איתו כדי להתמנות למזכיר ההגנה לשערוריות שרודפות אותו כמעט מאז שהחל לשרת בתפקיד, ייתכן שהגסת' קרוע בין מחויבותו האישית לכל החלטה של טראמפ לרצונו הטבעי לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית.