אחד המושגים שעברו השטחה והוזלה בשיח הציבורי הישראלי בשנים האחרונות הוא ה"ממלכתיות". מטבע הלשון הזה, שאותו טבע ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, הפך מתפיסת עולם סדורה לעוד סיסמה שנועדה לבטא התנגדות לשלטונו רב השנים של ראש הממשלה נתניהו. אם אלה שנושאים כיום ברמה את דגל ה"ממלכתיות" היו טורחים ללמוד עליה מעט יותר, הם היו מגלים שאחד מיסודותיה הוא הכפיפות המוחלטת של הארגונים הביטחוניים לדרג האזרחי הנבחר. בן־גוריון, כידוע, לא היה דמוקרט גדול, אך האמין בכל ליבו בכפיפות מוחלטת של ארגוני הביטחון השונים לממשלה הנבחרת, וסירב לקבל כל חריגה מהעיקרון הזה. בקרב בכירי הארגונים הביטחוניים, צה"ל, שב"כ והמוסד, היו מי שלא אהבו את גישתו, אך לאחר כמה משברים נאלצו ליישר קו, גם אם לאורך השנים נרשמו חריגות מסוימות ממנו.

ההתעקשות על עיקרון זה בתרבות הפוליטית ששררה במזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים לא הייתה מובנת מאליה. דגם שונה באופן מובהק מזה הבן־גוריוניסטי עוצב על ידי מייסד הרפובליקה הטורקית, מוסטפה כמאל אטאטורק. האב המייסד של מדינת הלאום הטורקית ייעד לצבא תפקיד אקטיבי בניהול ענייני המדינה ובשמירה על האופי החילוני־מערבי שהוא עיצב עבורה. אף שחוקתה של טורקיה המודרנית לא העניקה לצבא את התפקיד הזה באופן רשמי, ברור היה שהצבא איננו כפוף לדרג האזרחי במובן המקובל במדינות דמוקרטיות. ראשי הצבא האמינו שתפקידם איננו מתמצה בהגנה על המדינה מאיומים חיצוניים, ולא היססו לנצל את הכוח הצבאי לשם הגנה על מורשת אטאטורק. ביצוע הפיכות צבאיות אחת לכמה עשורים היה אפיק הפעולה המוכר והקיצוני ביותר, אך ברוב המקרים לא היה צורך בכך. די היה בידיעה שהצבא מסוגל ונכון לבצע הפיכה אם יידרש, כדי שלא יהיה צורך לבצע אותה בפועל. כוחה של המערכת הביטחונית היה בכפיפותה החלקית מאוד למערכת הפוליטית, ובידיעה של הפוליטיקאים שברגע האמת הכידונים עלולים להיות מופנים נגדם במקום נגד האויב.

נדמה שרבים בשמאל הישראלי מצרים בימים אלו על כך שבן־גוריון בחר בדגם הממלכתי ולא בדגם הכמאליסטי. שורשי העימות בין ראש השב"כ רונן בר לממשלה ולעומד בראשה נעוצים במחלוקת שאיננה נוגעת לענייננו, ואולם בין אם האמת עם בר ובין אם היא נוטה דווקא לצידו של נתניהו, הלגיטימציה לפיטוריםאינה נובעת מהמניע לביצועם אלא משאלת הכפיפות. אם מערכות הביטחון אכן כפופות לדרג הפוליטי באופן מוחלט, אזי השאלה מי אשם בקרע אינה רלוונטית, ומי שצריך ללכת הביתה הוא ראש השב"כ. הניסיון בשמאל לבלום את הפיטורים נובע מרצון שמערכת הביטחון הישראלית תמלא את התפקיד שמילא צבא טורקיה, ותפעל לשמירה על אופייה הליברלי של המדינה.

לא מדובר בתקווה חדשה. בראיון שנתן לפני שנים התייחס פרופ' אהרן ברק לשאלה מה יקרה ביום שבו הממשלה תבחר שלא לציית לצו בג"ץ. "אם הרמטכ"ל יפקוד לשלוח טנקים להגן על בית המשפט, ייגמר העניין בדרך אחת, ואם הוא ישלח את הטנקים להגן על הממשלה, אזי העניין ייגמר בדרך אחרת", השיב ברק. בית המשפט הוא רק סמל לשאיפה הליברלית לשמר את ההגמוניה שלה, אמצעי לבצר את שליטתה במוקדי הכוח. כדי שניתן יהיה להשתמש בגופי הביטחון לשם כך הם חייבים לא להיות כפופים לפוליטיקאים, אלא להיות מסוגלים לאיים על שלטונם. לכן, כשמערכת המשפט יוצאת כעת להגנת ראש השב"כ היא למעשה יוצאת להגנת עצמה, ולמאבק באחד היסודות הבסיסיים ביותר של הממלכתיות הישראלית, עקרון הכפיפות. שימור מורשתו של בן־גוריון וחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית מחייב פעולה חדה ונחושה לשימור העיקרון ולסיומה המיידי של כהונת רונן בר, בהסכמת בית המשפט או בלעדיה.