לאחרונה התראיין לעיתון "ישראל היום" ז'אק דה מאיו, ראש משלחת הצלב האדום בישראל, ואמר משפט שרבים מפעילי זכויות האדם לא יעזו להגיד. הוא הודה כי "הסיקור של ישראל חסר פרופורציה… אני בא מכפרים שהושמדו, ממקומות שבהם ראינו זוועות בהיקפים שאי אפשר לדבר עליהם. ובכל זאת, קיבלנו פחות תשומת לב תקשורתית, אינטלקטואלית ובינלאומית מאשר כלפי מה שקורה כאן." דה מאיו תיאר בעיה מוכרת, שבשנים האחרונות קיבלה משנה תוקף כאשר בסוריה מתרחשות זוועות בקנה מידה היסטורי.
נכון ליולי 2018, מספר ההרוגים בלחימה בסוריה מוערך בכ-700 אלף, עשרת אלפים מהם ילדים. מספר האזרחים שנעצרו או נעלמו מוערך ביותר מ-100 אלף, ואליהם נוספים עוד שני מיליון פצועים ושישה מיליון פליטים שנסו לטורקיה, ירדן, עירק, לבנון, אירופה וצפון אמריקה. ציבורים שלמים (היזידים והנוצרים) כמעט הוכחדו, והמיעוט הדרוזי בסוריה עומד בסכנה קיומית. לכל אלו נוספו ההתקפות המחרידות בנשק כימי.
למרות שזהו אחד מהסכסוכים האלימים והיקרים ביותר (העלות נאמדת בכ-250 מיליארד דולר) מאז מלחמת העולם השנייה, המשאבים שהוקצו אליו לא מספיקים. הפרות זכויות אדם שיטתיות, עדויות מוקלטות, מאות אלפי פליטים שמשנים את פניה של אירופה, רצח על בסיס אתני – כל אלו לא הספיקו כדי לגרום לקהילת זכויות האדם להתעשת. לא ראינו הפגנות ענק ברחובות אירופה, קמפיינים של ארגונים כמו אמנסטי או Human Rights Watch (להלן: HRW), דיונים בפרלמנטים על מעצר ועינויים של ילדים סורים או קריאות לחרם על מוצרים.
בעיקר שמענו את נציגי הארגונים באזור מתאמצים להפוך את הסכסוך הערבי-ישראלי לסכסוך היחיד בעולם שקהילת זכויות האדם צריכה לעסוק בו. אם, למשל, היו מספרים לכם שארגון זכויות האדם החזק בעולם עשה לובי באו"ם, הילך אימים על חברה אמריקנית גדולה, ורוב הצוות הבכיר שלו התבטא עשרות פעמים על נושא מסוים, לבטח הייתם חושבים שמדובר באחד מהנושאים הבוערים ביותר בתחום הפרת זכויות האדם. אז זהו שלא. לא מדובר בסוריה או בתימן, מדובר ב-139 אנשים שרשומים ב-AirBNB, ובמקרה חיים מעבר לקו הירוק. בעיני HRW זה נושא בוער, כנראה יותר מנושאים אחרים. כמות הדו"חות, המחקרים והקמפיינים של אמנסטי בשנתיים האחרונות משקפת אובססיה דומה – 58 על ישראל ו-29 על סוריה.
כמובן, הם לא מתעלמים לחלוטין מסוריה. הם פשוט לא חושבים שהיא חשובה. אם ארגוני זכויות האדם המובילים היו מקדישים עשירית ממשאביהם לקמפיינים על אונס והסחר בנשים או הנכבה במחנה הפליטים הפלסטיני אל ירמוכ (שמנה בשנת 2011 כמיליון איש, והיום מונה רק 18 אלף איש), אולי הדברים היו נראים אחרת.
בישראל וברש"פ יש מאות ארגוני זכויות אדם בינלאומיים הפועלים כדי לתעד הפרות זכויות אדם, והנה, 300 קילומטרים מאזור הנוחות מתרחש לו רצח עם – והם בשלהם. איך קרה שהאובססיה לישראל גברה על הרצון לטפל בסוריה? הרי זכויות אדם הם ערך אוניברסלי, לא? האם ייתכן שקהילת זכויות האדם מצפה מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הרבה יותר מאשר עמים אחרים? (ואז עולה בעיית הגזענות הרכה של ציפיות נמוכות), או אולי קל יותר לעבוד פה, במדינה דמוקרטית, מאשר בסוריה? ואם כך, נוצר פרדוקס, שבמדינה בה נשמרות יותר זכויות האדם יש יותר תיעוד ועיסוק בהפרות הזכויות. וייתכן שיש גם מניעים נוספים, הנוגעים לתחזוק תעשייה ממומנת היטב, המספקת אלפי מקומות עבודה ומצע נוח לפעילים פוליטיים בקידום מטרותיהם.
תשומת הלב המוגזמת שדה מאיו תיאר, גרמה להזנחה של מקומות אחרים, הזקוקים באמת לארגונים אלה. אם דה מאיו ואנשים שכמותו היו אמיצים יותר, הם היו מרימים קול זעקה בתחילת התפקיד, ואולי היו יוצרים את השינוי המיוחל.
