השרה גילה גמליאל הרימה גם השנה ערב לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. קרוב ל-8,000 איש מילאו את הארנה בירושלים והתחברו למורשת של כל עדה דרך הסיפור ההיסטורי, הפיוט האותנטי והעדויות הרבות שנשמעו. זה היה מרשים, כפי שכל אירוע שחושף את הסיפור המזרחי הבלתי מוכר מעורר פליאה והשתאות.
האירוע בארנה היה משמח, אבל הוא גם ביטא כאב. הצורך לספר את תולדות הקהילות שוב ושוב מלמד עד כמה שלטה כאן ההדרה. ובכל זאת, באירועים הגדולים הללו של גמליאל לא תשמעו מילה על קיפוח, על אפליה או על מאבק איש באחיו. הכול נכון, והסרט 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' ביטא היטב את היחס הנוראי של הממסד כלפי העולים ממדינות ערב. הפצע קיים, לפעמים מדמם עד היום כפי שמתאר דניאל בן סימון בספרו "המרוקאים". אסור להתכחש, אבל הלו, לא נפרק פה עכשיו את המדינה.
זה בדיוק ההבדל בין גמליאל למירי רגב. האחת מנסה להנציח את המורשת דרך תיעוד מרשים, דרך איסוף עדויות ואירועים, והשנייה זורעת ריב ומדון ורוכבת על הקונפליקט. השרה לשוויון חברתי מגלה אחריות לאומית ומחפשת את המאחד, ואילו שרת התרבות שמבקשת נאמנות בתרבות רק זורעת פילוג. האחת מכבה והשנייה שורפת. נדמה לי שרבים מבין אלפי בני עדות המזרח שהגיעו לארנה בירושלים העדיפו את הסגנון של גמליאל. אחת מהן הייתה אמי, רחל בת ה-93, שגורשה/יצאה/נמלטה מסוריה לפני 74 שנים.
ולעניין המדיני. קרוב למיליון איש נטשו את מדינות ערב ואיראן לאורך השנים. הם השאירו מאחוריהם רכוש, דירות ונכסים במיליארדים רבים. בבתים רבים, ביניהם גם הבית של משפחתי בדמשק, מתגוררים פלשתינים שברחו מכאן ב-1948. מעולם לא השכלנו למנף את האפוס הגדול הזה, ולמחוק במהירות את הטענות לזכות השיבה של הפלשתינים לבתיהם בישראל. אני מוכן להחליף את המפתח של הבית שלנו בדמשק, שאותו הביאה סבתי לארץ, עם המפתח של הפליט שגר אצלה בבית. מפתח תמורת מפתח ונגמר הסיפור. אחת ולתמיד.
