בין 115 חודשי הכהונה הרצופים, אוקטובר 2018 לא ייזכר כאחד הטובים של בנימין נתניהו. למעשה, הוא יעדיף לשכוח אותו. המכות ניחתו עליו מכל עבר: הוא הסתבך עם הבייס בהחלטה על דחיית פינוי חאן אל־אחמר, פרקליטו הוותיק יעקב וינרוט נפטר, בקריית־שמונה עלב באופן מיותר במי שהציגה את עצמה כתומכת שלו, ואחר כך יצא במאה קמ"ש על גדעון סער – קטטה פוליטית שאף פעם לא טובה לראש ממשלה מול זוטר ממנו. ומעל הכול: המצב המתמשך בדרום ממשיך להעכיר את שלוותם של ישראלים רבים, והמצב החדש בצפון ממשיך לטרוף את שנתם של בכירים מעטים. הקושי הניכר להמשיך ולתקוף כבעבר גורם ללחשושים על אירועי בלהות בלבנון ובסוריה. שליטת נתניהו במצב הביטחוני ובזירה הבינלאומית היא מקור כוחו העיקרי, ואלו שתי מכות לא נעימות, שסיומן לא נראה באופק.
פוליטיקאים הם חיישנים משוכללים לאיתור חולשה. נתניהו אינו חלש, כמובן. רחוק מזה. אבל כזה צבר ההתבטאויות נגדו מבית לא זכור חודשים ארוכים. זה החל בתשובה התקיפה של סער על האשמות בפוטש, נמשך בליברמן שפרסם את ההודעה על מינוי הרמטכ"ל החדש בעוד נתניהו נמצא בביקור בעומאן, ואחר כך בהתבטאות המזלזלת של ליברמן בשאלת זהות סגן הרמטכ"ל ("הוא ייבחר כמקובל בידי שר הביטחון", הפטיר). היו גם הקלטות הסתר של ח"כ מיקי זוהר נגדו, עם ביטויים שלא מדפיסים בעיתון, והראיונות הגלויים של דוד ביטן ודודי אמסלם, שערערו והרהרו על החלטתו לתמוך ביריב הליכוד בבחירות לראשות עיריית בת־ים. דוד הראשון הבהיר שנתניהו לא אמר אמת וההחלטה היא שלו, לא של הליכוד; דוד השני הגדיר את ההחלטה כטעות חמורה.
זו לא תחילת סופו של ראש הממשלה. אולי הצטננות עונתית בתמיכה בו. אבל היא יכולה ללמד על הסיבות שבגללן התקררה התלהבותו להקדים את הבחירות. בסביבתו היו מי שהאיצו בו לממש סוף־סוף את שלושים ומשהו המנדטים שהוא מקבל בסקרים כבר חצי שנה, אבל היו גם אחרים שהציעו להתרחק קצת מהאירועים האחרונים. זו הסיבה לפער בין שר האוצר כחלון, שכמעט דוחק לפזר כבר את הכנסת, ובין השלווה המשמימה שבה קרבה הכנסת לשנתה החמישית. אגב, גם דרעי, שהפתיע לטובה השבוע, ירצה להוון בהקדם את ההון המקומי בבחירות ארציות. כך נוצר מצב מוזר במונחי הקואליציה הזאת, אם כי שגרתי בכל קואליציה אחרת: לראשונה זה זמן רב, נתניהו חפץ בבחירות פחות מכמה משותפיו.
