בשנת 77 לעצמאותה, ישראל מתקשה לחגוג. זו לא רק מצוקת המלחמה שאינה מסתיימת, זו מצוקה קשה יותר הכרוכה באובדן דרך. חזון לאומי שהיה שותף לרבים הפך שנוי במחלוקת. בתנאים כאלה קשה להנהיג מדינה, בוודאי במצבי חירום.
למרות ההתאוששות הצבאית המהירה אחרי כישלון 7 באוקטובר, למרות הניצחונות בשדות הקרב והשינוי האזורי החיובי שהם חוללו, ובעיקר בזירה הצפונית – ישראל מתקשה להיחלץ ממאבקים פנימיים החוסמים את דרכה. בשיתוק הזה ממשלות ישראל מתקשות לקבל החלטות קשות כמו הפעלה התקפית יזומה של כוח צבאי. החלטות כאלה דורשות הסכמה לאומית רחבה, והתנאים לקיומה נשחקו.
זה שנים ממשלת ישראל בהנהגת נתניהו נחשדת כי פעולותיה בתחום הביטחוני מוכוונות ללא יותר מאינטרס פוליטי לשימור השלטון. המגמה לשלילת הלגיטימיות של ממשלת ישראל להחליט על הפעלת צה"ל התעצמה בשנה האחרונה, אך היא אינה חדשה. כשאין אמון שטובת הממלכה עומדת בראש מעייניו של ראש הממשלה, מצטמצמת יכולתו לקדם החלטות ריבוניות. בחולשה זו מכירים אויבינו, ומנצלים אותה בתבונתם.
על כף המאזניים של הריבונות לא מונחת רק הגדרת מעמד חוקי של שטח וקו הגבול, אלא הכרת הצורך בישות מדינתית שבשעות הרות גורל תקבל החלטות קשות – גם כשהן רחוקות מהסכמה רחבה, ואף אם הן מבטאות מידה של אכזריות. בעשורים האחרונים נמנעה בשיטתיות האפשרות לקיומו של מנהיג בעל יכולת כזו. זו תמצית המצוקה שהביאה את אלוף בני פלד – מפקד חיל האוויר במלחמת יום כיפור – לטעון שמדינת ישראל ממשיכה להתנהל כוועד קהילות ולא כמדינה.
מרגע הולדתה הכיר דוד בן־גוריון בקושי של מדינת היהודים להיות מדינה, ולכן יצר את המושג "ממלכתיות". אך המושג הזה סטה מאז בשיח הישראלי למקום אחר. בנאומו בכנסת בנובמבר 1950 דימה בן־גוריון את נסיבות המשבר בממשלתו לסיפור קורח ועדתו: "לא קם נביא עוד כמשה, אבל דתן ואבירם מופיעים בכל דור ודור". לדבריו, "המשבר בינינו חמור בגלל הסיבה העמוקה שהולידה אותו, והסיבה נעוצה בליקוי אורגני שדבק בנו מראשית היותנו לעם. הוא הלך ופשה, ונתרחב בלכתנו בגולה… הליקוי הוא: התפצלות והתפלגות חולנית ומנופחת… ראש ממשלה כי לא יצלח, אפשר להחליפו באחר; עם לא מחליפים, ועמנו לא למד להיות ממלכתי. כישרונו הממלכתי היה לקוי אפילו בימי עצמאותו, בימי הבית הראשון והשני".
ההבדל המהותי בין ממלכתיות במתווה בן־גוריון ובין השימוש העכשווי במושג הזה מתמצה בפער בין ממלכתיות בתפיסה רחבה – בהקשרה של מדינת ישראל כמדינה בעלת ייחוד וייעוד בחובתה לגאולת ישראל – ובין ממלכתיות בתפיסה רזה, המתכנסת לציות לשלטון החוק, להתנהלות פוליטית הגונה, בנאמנות למכנה משותף מצומצם המתכנס ל"טוב הכללי".
השימוש של בן־גוריון במושג היה ייחודי למורשת ישראל, ובשל כך גם המומחים למדעי המדינה לא מצאו לו מקבילה בגישות המוכרות לסדרי מנהל ציבורי, ממשל ומדינה. מבחינתו, הפנייה לממלכתיות נועדה לשרת כמיהה ותביעה לאחדות ישראל, יחד עם הסמכות הנדרשת להכרעות מנהיגותיות קשות.
בהשלכה למצוקות ימינו: בניגוד לאירוע קיצון של משבר חוקתי – המיוצג כיום כהיווצרות אפשרית של מחלוקת בין הנחיית ראש הממשלה ובין החלטת שופטי בג"ץ – לפי בן־גוריון המחלוקת שונה: היא מתקיימת בין חובת המנהיג למצפן של חזון לאומי בצו הממלכתיות ובין סמכות החוק בפירושו בידי בג"ץ. לא "מחלוקת בין המלך ובין הממלכה", אלא מחלוקת בין צורכי הממלכה כפי שהם נתפסים אצל המנהיג, בזיקתם לחזון לאומי נצחי, ובין החוק – כלשונו ובפירושו הטכני. ביסוד הממלכתיות כלולה כמובן הנאמנות המוחלטת של המלך לממלכה.
מדינת ישראל איבדה את יכולתה להנהגה ריבונית משום שנטשה את אחיזתה ביסוד הממלכתיות במתווה בן־גוריון, כי ביטלה את זיקתה למצפן חזון לאומי. בעשורים האחרונים הוא הוגבל לשיקולי כאן ועכשיו בלבד.
ממלכתיות בן־גוריונית כיוונה לאופק הגאולה: "מדינת ישראל", הוא קבע, "היא פרי חזון גאולתו של עם ישראל… ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית. היא רק המכשיר והאמצעי לגאולתו".
מול אויבים מוכווני אמונה לחזון ג'יהאד נצחי, מדינת ישראל שנראית כבורחת מריבונות, ממלכתיות וחזון לאומי עתיק יומין, עצמאותה נתונה בסכנה גדולה. ולמרות הכול, נפעל באמונה ונצח ישראל לא ישקר.
