"בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון": כך כתב דוד בן־גוריון ביומנו כמה שעות לאחר הרגע ההיסטורי. בערבו של יום העצמאות ה־77, שנה וחצי לתוך המלחמה הנמשכת בעזה, כאשר רשימת חללינו ממשיכה להתארך, כשפצע חטופינו עדיין שותת דם, בימים שתקיפות חיל האוויר הישראלי בסוריה ובלבנון כבר לא מעוררות דרמה ושיגורי הטילים מתימן ויירוטם הופכים לחלק מהשגרה, וכשאיום הגרעין האיראני מרחף מעל ראשינו – דבריו של בן־גוריון מהעבר מקבלים משמעות של נבואה לדורות.
גם מי שמתקשה עם הנוסח המטיל את כל יהבנו על כוחות הביטחון יסכים כי נכון שהמערכות המופקדות על ביטחון המדינה יפעלו מתוך ההנחה הזו.
האם לעד נחיה על חרבנו? אין לדעת. חזון השלום עדיין מפעם בנו, נטוע עמוק בליבנו, בתודעתנו ובתפילותינו. הוא חיוני לנשמה, לאדם, לעם ולעולם. ברם, אסור שכמיהתנו אליו תשפיע כסם משכר. שלום אמת יוכל לבוא רק לאחר שכוחות הרשע יובסו ויאבדו תקווה – וזה יקרה רק מתוך עוצמה.
תהליכים וגורמים שונים הביאו לכך שהאתוס הלאומי של "חברה מגויסת" ו"צבא העם", שמדינת ישראל נשענה עליו בשנותיה הראשונות, פינה את מקומו לתפיסות אחרות. לאחר המלחמה ישראל תהיה חייבת לחזור ולאמץ את האתוס הזה, מתוך ההכרה שנידרש להיאבק באופן תמידי על קיומה של המדינה ועל עצמאותה. יהיה עליה לחזק את החינוך הממלכתי הפטריוטי, להעמיק ולהרחיב את האחיזה בקרקע – במיוחד באזורי הספר ובאזורים חסרי משילות – ומעל לכול לבסס ולהעמיק את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות החברתית.
"לאורך המלחמה העולם היה עֵד לטבעה האמיתי של ישראל": כך אמר לפני זמן מה לא אחר מאשר מסעוד פזשכיאן, נשיא איראן, בנאום שנשא בעצרת הכללית של האו"ם. המנהיג מטהרן בא לקלל ולהאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות, אך יצא מברך. הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל, במלחמה הרב־זירתית הממושכת שנכפתה עליה לאחר טבח שמחת תורה, מציגה את טבעה האמיתי: מאמינה, נועזת, מתוחכמת ונחושה מול כל הקמים עליה.
קריסת טבעת האש שבנתה סביבנו איראן, ונפילת משטר אסד, בישרו על השינוי במאזן הכוחות במזרח התיכון. הם השלימו את תהליך חזרתה של ישראל למשבצת המעצמה האזורית. המסע לכך, מנקודת השפל האיומה של 7 באוקטובר, רק העצים את גודל ההישג.
המלחמה ערערה את הנחות היסוד של אויבינו ושל השחקנים האחרים באזור ביחס לישראל. היא הפריכה את ההערכות שישראל תתקשה לנהל מלחמה ארוכה אפילו בזירה אחת, וקל וחומר בכמה זירות; שישראל תיאלץ להתפשר על מטרותיה לנוכח המחירים הכבדים והלחצים מבית ומחוץ; ושהיא תהיה מרוסנת יותר בסיכונים שתיקח על עצמה. ההנחות האלה לא לקחו בחשבון את "הטבע האמיתי" של ישראל.
רצף ההישגים של ישראל, שהגיע לשיאו בהשמדה המהירה של יכולות צבא סוריה כמעט ללא התנגדות, עדיין מעורר השתאות. עמידתו האיתנה של העורף, חוסנה של החברה הישראלית שקודם לכן נמשלה בבוז לרשת של קורי עכביש, הערבות ההדדית והסולידריות שברגע אחד גישרו מעל כל מחלוקת, האחריות שהאזרחים לקחו על המדינה ברגעיה הקשים, דור הגבורה הצעיר שנתגלה במלוא הדרו, ועוז רוחם של חיילינו בסדיר ובמילואים – כל אלה עוררו תדהמה, ולא רק בקרב אויבינו.
יש שלושה דגמים לתגובתה של אומה לאסון קשה כמו שחווינו ב־7 באוקטובר. הדגמים הללו תקפים גם בחיי הפרט, במשפחה שחווה את האובדן הקשה מכול.
הדגם הראשון: דעיכה איטית, שקיעה ביגון עד כלות.
הדגם השני: חיים בצל השכול, האבל והזיכרון. מתן זמן ומקום לזה ולזה.
הדגם השלישי, שמעלתו גדולה מזה שלפניו: צמיחה מתוך משבר. זה הדגם שאפיין את עמנו לאורך כל הדורות, זהו הסטארט־אפ האמיתי של עמנו. "חוסן" הוא יכולתה של מערכת להתמודד בהצלחה עם משבר קשה או אסון מהטבע או מידי אדם, לקיים רציפות תפקודית במהלכו, להתאושש ממנו במהירות ולצמוח בעקבותיו. לחוסן ארבע אמות מידה:
1. לשרוד את המשבר.
2. לקיים רציפות תפקודית במהלכו.
3. להתאושש ממנו במהירות ולחזור לנקודת הפתיחה.
4. לא לעצור שם – ולצמוח בעקבותיו.
במבט על מה שעברנו ועל מצבנו כיום, אפשר לומר בזהירות כי ישראל צלחה וממשיכה לצלוח את כל ארבעת המבחנים הללו.
ישראל מתמודדת כיום עם אתגריה מתוך עמדת כוח, כמעצמה אזורית, ולא כאומה שפופה שכבודה היה למרמס. היא כאובה, מפוכחת, זהירה ומודעת לשבריריות קיומה. מתוך הגישה הזאת היא ניגשת גם להזדמנויות הרבות שנפתחו ועוד ייפתחו בפניה.
לדאבון הלב, מצבנו קשור גם למצבותינו. שילמנו ועודנו משלמים מחיר יקר מאוד: הרוגי הפרעות, החללים במתקפת 7 באוקטובר ולאורך כל המלחמה, וייבדלו לחיים הפצועים – החטופים, בני המשפחות ומעגל רחב יותר של נפגעים שמסתובבים בינינו.
מסירותם והקרבתם הן מופת לנו. הן מחייבות אותנו להיות ראויים, לשמור על הפיקדון, לממש את צוואתם של הנופלים ולהמשיך את מסעם שנגדע.
בימי קיטוב ומחלוקת עלינו לשנן זאת השכם והערב. האחריות מחייבת אותנו. אל תהיה צודק – היה אחראי.
מאיר בן־שבת הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית
