בדברי ימיה של מדינת ישראל יירשם לעולם התאריך 27 באפריל 2025 כיום שבו ספג הביטחון הלאומי שלנו פגיעה קשה מאוד. אכן, בניגוד לאירועים קשים אחרים שחווינו בשנתיים האחרונות ייקח עוד זמן עד שמלוא ההשלכות של היום הקשה הזה תתבררנה. אבל האמת היא שלא צריך להיות מומחה גדול לביטחון לאומי כדי להתחיל לשער את גודל הנזק. התגוששות פומבית שכזו בין ראש שב"כ לראש הממשלה לעיני כל העולם, ובטח לעיניהם ולאוזניהם של שונאי ישראל שוודאי צהלו ביום אתמול לנוכח האירועים הללו, מסכנת את כולנו.
איך ראש ממשלה וראש שב"כ יוכלו להמשיך לעבוד יחד, באמון הדדי ותוך שיתוף פעולה אמיתי, אחרי ששופטי בג"ץ גררו אותם להתגוששות מכוערת שכזו בכיכר העיר הוירטואלית, לעיני כל ישראל ולמעשה לעיני כל העולם?
זה לא חייב היה לקרות. אפשר היה אחרת. שופטי בג"ץ יכלו לראות את הנולד ולעצור את הקרקס הזה מבעוד מועד. הזמן הנכון באמת לעצור אותו היה מיד עם הגשת העתירות. כבר אז הצעד הנכון היה להכיר בסמכותה של הממשלה בהתאם לחוק השב"כ, ולחסוך את כל ההתגוששות הנוראה הזו מכולנו. השב"כ צריך להישאר ממלכת הסוד, ואילו בהליכים משפטיים הכלל הוא פומביות והחריג הוא החיסיון. אף שכביכול חלק מהעימות וחילופי התצהירים בין רונן בר לנתניהו נותר בצללים, הרבה יותר מדי נחשף. ובעיקר, נוצרת מציאות בלתי אפשרית.
איך יכולים שני אנשים להתגושש כך בכיכר העיר, ואחר כך בחדר הסגור לתת אמון מלא ובלתי מסויג זה בזה? הדבר הזה פשוט בלתי אפשרי. הרי גם אם לפני הדיון בעתירות טענת "חוסר האמון" הייתה מלאכותית, בעקבות האופן שבו מתנהל הדיון בהן הפך חוסר האמון לממשי עד כאב. למישהו בכלל עוד יש ספק אחרי אירועי יום אתמול שראש השב"כ הנוכחי וראש הממשלה כבר לא יוכלו לעולם לקיים מערכת יחסי עבודה תקינה? אז לשם מה היה צריך לגרור את שניהם לעימות הזה בראש כל חוצות, שלא מוסיף טיפת כבוד לא להם ולא למדינת ישראל כולה?
אך גם אם לא ניתן היה למנוע את העימות הזה עוד מראש, אפשר וצריך היה לעצור את הסיטואציה הבלתי מתקבלת על הדעת מיד לאחר הגשת תצהירו של ראש השב"כ. בשלב ההוא כבר היה ברור, אפילו מתוך התצהיר עצמו, שגם רונן בר יודע היטב שכהונתו הסתיימה. שכל ההליך המשפטי המתנהל (בצורה עקומה לחלוטין בה הוא מנהל מלחמה משפטית עם נתניהו בלי "ללכלך" כביכול את ידיו בהגשת עתירה, וכאשר הוא עושה שימוש מניפולטיבי בעתירות שהוגשו על ידי מי שמטרתם היא להביא להדחת ראש הממשלה) לא נועד כדי להותיר אותו באמת בתפקיד, אלא אך ורק כדי לפגוע בממשלה ובעומד בראשה. להוכיח את הנקודה של אי הכפיפות של שב"כ לדרג המדיני, ולהותיר אותו בחזקת זרוע ביטחונית שרשאית לנהל סדר יום ביטחוני עצמאי.
כל מה שהיה צריך לשם כך הוא לזמן את ראש השב"כ לבג"ץ, לתבוע ממנו להודיע מיידית על תאריך פרישה, ולהודיע שהעתירה התייתרה. לא הייתה שום סיבה לאפשר לקרקס הזה להמשיך להתנהל, לאלץ דה פקטו את ראש הממשלה לתת תצהיר משלו, ולגרור את המערכת כולה לעוד סבב לחימה. הטעם היחיד לכל הדרמה הזו הוא ההיבריס השיפוטי של לפחות חלק מהרכב השופטים היושב בדין. היבריס שגורם להם להאמין שהם חייבים להכריע במחלוקת שלמעשה כבר לא קיימת, ושכל מחיר כדאי על מנת להמשיך ולבצר את עליונותם כערכאת-על במדינת ישראל. ההיבריס השיפוטי הנורא הזה, שפשה בבית המשפט העליון, פוגע בביטחון מדינת ישראל פגיעה קשה, שספק אם נזקיה יהיו ברי תיקון. בשם ההגנה על הדמוקרטיה זו נפגעת אנושות, ויחד אתה הולך ומתרסקת הרקמה החברתית והחוסן הלאומי שכל כל נחוץ לנו דווקא בימים אלו.
