תשמעו סיפור, לפני כמה ימים קיבלתי הודעה בפייסבוק מיואב, בחור מקסים וחכם, שיצא לי לפגוש כמה פעמים, בתקופה שבה למדתי באוניברסיטת תל אביב. הוא כתב לי ככה – "היי יאיר, פעם עישנו סיגריה באיזה אירוע של תוכנית לאוטמן. חוץ מזה מאוד הערכתי אותך כל השנים על הכתיבה שלך והיצירה הטלוויזיונית. עד שהגיעה המלחמה והתחלת לתמוך במלחמה ובנקמה וברצח של חפים מפשע ברוח 'אנחנו הטובים והם הרעים'. עד עכשיו נמנעתי מלהגיב לך על הפוסטים, בעיקר כי אני חסר כוחות להתנצחויות צדקניות מהסוג שמתפתח בשרשורי פייסבוק. אבל עכשיו, כשראיתי שקצת התפכחת, ואולי יש בך פתח לקבל ביקורת, אני חייב להגיד לך, בכעס, ומתוך עלבון עמוק, וכאב עצום, ובאופן חסר ויסות – בושה וחרפה!! תמכת ברצח!! עשרות אלפים!! ילדים!! נשים!! זקנים!! גברים!! תינוקות!! איך יכולת?? איך יכולת?? ובשביל מה??"
קראתי את ההודעה והרגשתי את הלב שלי דופק, ושלחתי לו הקלטה – "אהלן אחי, בוודאי שאני זוכר אותך, תשמע, אני עומד מאחורי כל פסיק שכתבתי כמובן. אני לא חושב שהתקרנפתי או התבהמתי. אבל כן, נפל לי איזה אסימון בהקשר של הכוחות הפונדמנטליסטיים של החמאס. בעיקר מול התובנה שהם באמת מטורפים. אנחנו נלחמים במטורפים. חברים שלי נלחמו בעזה, ומצאו בכל בית סממנים סופר קיצוניים, סופר דתיים. אז כן, אני חושב שזו מלחמה חשובה ומוצדקת. וזה לא שרציתי שהם ימותו. רציתי שיחזרו החטופים. ושנוכל לסיים את הסאגה הזאת. ושנוכל לגדל כאן ילדים. אבל אני מקבל באהבה את הדברים שלך. ואשמח לדבר עליהם כאן או בכל הזדמנות אחרת. בכל מקרה מעריך את ההודעה הזאת אחי". ואחר כך שלחתי עוד הקלטה – "ולמען הסר ספק אחי, אני חושב שנכון להמשיך עכשיו את המלחמה בעזה. לא ככה, לא בכזאת גסות, לא עם הממשלה הארורה הזאת. אבל כן, אני חושב שאם אין עסקה, אם הם לא מוכנים לשחרר כלום, אז צריך לקרוע אותם. זאת דעתי".
ויואב ענה – "תשמע אתה ממש חמוד. כיף לשמוע את הקול שלך. אבל חד משמעית אתה התבהמת. ככה מדבר בהמה". ואז הוא שלח הקלטה (וגם הוא חמוד, וגם הקול שלו מרגש ומשמח) עם מלא שאלות – "באמת לקרוע אותם. ככה. לקרוע בני אדם. משפחות. ילדים. כמו הילדים שלי ושלך. לפוצץ בתי חולים. ככה. באמת. מעניין אותי… איך הלב… איך אתה מצליח לשמור על הרכות, על הלב החומל הזה, והטוב. או שאולי זאת רק מדבקה שמצטלמת טוב על החזה". אני מניח שהוא התכוון לסיכה של הלב, שאני עונד בצילומים של "הטרמפיסטים". הטענה של יואב קשה ומובנת. הוא בעצם אומר לי – אתה משווק את עצמך כבן אדם עם לב, בן אדם 'רך', בן אדם חומל, שאוהב אנשים. איך ייתכן שהאיש ה'רגיש' הזה תומך במלחמה שמתנהלת עכשיו בעזה. איך ייתכן שהאיש הזה, שעונד סיכת לב, מסוגל לשאת מוות חסר מעצורים, של נשים וקשישים וילדות וילדים. זאת השאלה שיואב שאל אותי. וזו שאלה שאני צריך להתמודד איתה ברצינות. אז הנה אני מתמודד.
אני תופס את עצמי, מאז שאני זוכר את עצמי, כאיש שמאל, אני מאמין בסולידריות ובשוויון, אני תומך בזכויות אדם, בחירות, אני סולד מכפייה דתית, אני מחויב רגשית למיעוטים מוחלשים, אכפת לי מפלסטינים, מלהט"בים, מפליטים. אני מאמין בשלום. ואין לי רגשות לאומיים עוצמתיים. תמכתי, במשך שנים, בפתרון שתי המדינות. אני עדיין סבור שזה הפתרון הלגיטימי היחיד לסכסוך הזה. אבל לא עכשיו. לא במצב הנוכחי. לא עם האויבים האלה, הרעים, המטורפים. אני איש שמאל. אבל יותר משאני איש שמאל, אני אדם חפץ חיים. אני לא רוצה שירצחו אותי. אני לא רוצה שיהרגו אותי. אני לא רוצה שישרפו לי את הילדים. מלחמת שבעה באוקטובר הייתה ניסיון חצי מוצלח למחוק את מדינת היהודים. אם החיזבאללה היו מצטרפים לחגיגה בזמן, אם האיראנים היו תוקפים. אם החותים היו תוקפים אותנו בדרום. אם המצרים והירדנים היו הופכים את עורם פתאום. זה מה שסינוואר תכנן, זה היה החלום שלו – לקרוע אותנו לגזרים. אם זה היה קורה, יואב ואני לא היינו מתכתבים. לא היינו מתווכחים על כלום. שנינו היינו נמלטים על נפשנו. מי יודע אם הילדים החמודים שלנו היו בחיים.
וזו התשובה שלי. יש מעבר לגבול אויבים שרוצים לשחוט אותי. אני יודע שהם רוצים לשחוט אותי, כי הם כבר ניסו לעשות את זה. הם פלשו לקיבוצים ובסיסים. עברו בית בית. ושרפו ושחטו ואנסו ורצחו וחטפו. זה כבר קרה. ועכשיו צריך לשאול – מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב לעולם. ואם חמאס לא מוכן להיכנע,- ואם הוא לא מוכן להחזיר את החטופים ולהתפרק מנשקו, אז צריך להילחם בו, בכל הכוח. זה לא נעים, וזה שורף את הלב, וכל ילדה שנהרגת בקרבות אני בוכה על נשמתה הזכה. אני לא כותב את זה בציניות, אני כותב את זה בדמעות. אבל המלחמה הזאת מוצדקת, וחשובה. אני תומך בה, בלב כואב, בעיניים לחות. אני תומך בה כי אני אדם רגיש, כי אני איש שמאל, כי אני אוהב אדם. אני תומך בה כי אני רוצה לחיות. אני תומך בה כי אם לא ננצח את הרעים האלה, לעולם לא אוכל לגדל כאן ילדים.
