עד כמה תהומית התזכורת הפשוטה הזאת מן המגילה, שיסוד התוכנית ההמנית להשמדת יהודים טמונה בפיזור ובפירוד שהם נתונים בו במאה עשרים ושבע מדינות המלך אחשוורוש. מי שמפוזר ומפורד יתקשה מאוד לעמוד על נפשו. זו אינה רק אמת נושנה לגבי אלפיים שנות גלות ופירוד, אלא הבנה בסיסית שכל היסטוריון צבאי יחתום עליה מיד: אומה שכוחותיה הפנימיים מפוזרים תתפזר גם בשדות הקרב שלה. במילים אחרות, אחדות אינה שק סוכר שעלינו לשפוך על מחלוקות כדי להמתיק את יומנו, אחדות היא אב מזון הכרחי, היא לחם ומים.
לכאורה זה מובן מאליו, וכולם ימלאו את פיהם ברוממות היחד, אבל בפועל נדמה שהחברה הישראלית, ובמיוחד הבמה הציבורית שלה, מלאה במי שתשוקתם הגדולה היא לסימון יריבים והכתמתם בשמות הגנאי החריפים ביותר שניתן לעלות על הדעת, והם מגלים בזה כישרון מר מאוד. מכיכר העיר ועד לפרלמנט עסוקים לא מעט ישראלים בהחלפת חרפות שונות ומשונות: פעם משווים בין חובשי כיפות לנבלים מספרי פנטזיה, פעם בין מפגינים לגרועים שבמחבלים. אנחנו זקוקים נואשות למי שאומנם לא מטשטשים מחלוקות, אבל תשוקתם האמיתית מצויה בקריאה אחרת: "לך כנוס את כל היהודים".
ונהפוך הוא
אחר שנה ומחצה של מכאובים מתמשכים, שבה כל רגע של רווח והצלה (והלא ודאי היו כאלה) נתחלף ברגע של שק ואפר, דרכו של הטבע היא שמשהו יתעייף בנו מן האפשרות הזאת שמתגלה במילה המפורסמת ביותר אולי ממגילת אסתר: ונהפוך הוא. ספק אם נותרו בנו כוחות לתת אמון באפשרות של התהפכות חדה של המציאות מצד אחד לצד אחר. ובכל זאת נדמה לי שדווקא בחודשים האחרונים משהו נשתנה.
מה נשתנה? אל הבית המפורסם בעולם, זה המכונה לבן, נכנס האיש הכתום. בחמישים וכמה ימים הוא הספיק להפוך על פיהן כמה וכמה מוסכמות קשיחות שקשה היה לערער עליהן. לא מדובר רק בחלומות הריביירה העזתית אלא גם בערעור בריתות שמתקיימות כבר עשרות שנים ובבלבולו של הסדר העולמי היסודי כפי שהלך והתעצב כבר מתום מלחמת העולם הראשונה.
ללא צל של ספק, חלק מן הצעדים הללו ראויים לגינוי חריף, ואם אכן יהפכו מדיבורים למעשים ממשיים הם מסוכנים לאנושות בכלל ולנו הישראלים בפרט. אבל במחי דיבורו השיב הנשיא טראמפ (שבקלות היה אפשר ללהקו לתפקיד אחשוורוש במחזה פורימי) את אפשרות ההיפוך לחלל העולם. מי היה מאמין שממשל רפובליקני יהיה זה שימהר לרכך את הטון כלפי רודן אכזר מרוסיה? המציאות יכולה עוד להתהפך. לרעה, וגם לטובה.
ארור המן, ברוך מרדכי
התקופה הישראלית הזאת היא תקופה של הסרת מסכות. רוח הזמן הסוערת עלינו עקרה באבחה אחת שלל בדים צבעוניים שרצינו והתאמצנו להניח על פניה של ארצנו. איננו יודעים עדיין מיהו המרדכי של זמננו, אך פשוט מאוד לומר מיהו המן הארור. יש לנו אויבים ברורים שמבקשים להרוג ולאבד אותנו, והם הפכו כל סימן שאלה שביקשנו להניח ליד שמותיהם לסימן קריאה מחריד ורועש.
בזמן כזה קשה להעלות על הדעת את טשטוש הגבולות בין המן למרדכי שהתלמוד קורא אותנו אליו במסכת מגילה. יש אפילו איזו סלידה נפשית עמוקה (ומובנת מאוד) מן האפשרות להתבלבל שוב בין מרצח לאוהב. אבל בעיניי, הקריאה התלמודית לבלבל בין מושגי הטוב והרע לרגע קט אינה מכוונת לערבב ביניהם, אלא לבטא עד כמה הם שכנים על ציר הזמן ההיסטורי.
מי שיצליח להביט לרגע על המאורעות הרודפים זה את זה ממעוף ציפור כלשהו יגלה עד כמה הרעים שבהם והטובים שבהם צמודים זה לזה, עד כמה ה"ונהפוך הוא" הוא מעין טבע שני מבהיל למדי של הדברים. לא לשווא ההצמדה הסכיזופרנית כמעט בין טוב לרע מאפיינת כתבים יהודיים, מנבואות החורבן, דרך קבלת צפת ועד למילותיהם של הוגים כמו הרב קוק והלל צייטלין במאה הקודמת. זה עולמנו האחד, הארור והמבורך.
חייב איניש לבסומי
וזה הרגע לומר דבר מה על החיוב המשונה הזה להטביע את עצמנו בפורים בטיפה המרה. נכון, יש דיון בין ההוגים והפוסקים מהם גבולותיה של "התבסמות" ומה בינה ובין שכרות ממש. אבל בסופו של דבר אמרו לנו חכמינו דבר פשוט: בעולם הזה אין מנוס מלסייע לעצמך מפעם לפעם באופן מלאכותי לצאת מנוראותו של מצבך, גם אם צבעו של הסיוע הזה הוא הארגמן של היין.
בעצם יש כאן איזו הבנה פסימית שאת החיים הללו אי אפשר לצלוח בלי משהו מן השיכרון. הניסיון לרחף מעל לאדמת העולם הקשה לא יעלה יפה בלי איזשהו חומר משכר. וכאן אני נזכר במילותיו של המשורר הצרפתי הן המאה ה-19 שארל בודלר: "כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו… אבל ממה? מיין, משירה, ממוּסר. כרצונכם. אבל השתכרו".
פורים כפורים
בימים האחרונים מצאתי את עצמי חושב על האמירה המפורסמת מספר הזוהר שפורים קרוי על שם יום הכיפורים, מפני שהאחרון עתיד לשנות את צורתו ולהפוך מיום של חשבון נפש נוקב ליום של תענוגות. בעיניי, אין זו תקווה פשוטה לעולם נטול עכבות וחשבונות, אלא דווקא קריאה חמורת סבר שעלינו לכוון למנהיגינו בממשלה ובמערכת הביטחון: מי שלא יודע לעשות לעצמו יום כיפורים לא יזכה אחר כך גם לפורים. מי שלא מסוגלים להודות בפה מלא ש-7 באוקטובר הוא יום הכיפורים שלהם, ולהסיק את המסקנות האישיות החריפות והחד-משמעיות, מונעים במו ידיהם את החברה הישראלית מלבוא לזמנים אחרים, טובים יותר.
