באזיל לידל־הארט, ההיסטוריון והאסטרטג הצבאי, מספר בספרו "מדוע איננו לומדים מההיסטוריה" כי "בארכיונים הרשמיים רבים החללים הריקים, זכר למסמכים שהושמדו מאוחר יותר כדי להסתיר כל עובדה העשויה לפגוע ביוקרתו של מפקד זה או אחר… המפקדים הבריטים לא הצטיינו בדרך כלל בדמיון וכושר המצאה יוצאי דופן, והסתפקו בהשמדת מסמכים או בהקדמת תאריכי פקודות. הצרפתים, לעומת זאת, גילו לא פעם תחכום רב יותר; גנרל עשוי היה להציל את חיי אנשיו ואת יוקרתו האישית גם יחד על ידי כתיבת פקודות המבוססות על מצב שלא היה קיים במציאות, להתקפה שאיש לא ביצע – וכולם יכלו להתחלק בתהילה, שכן המסמך נכנס לארכיון".
"נוכחתי לדעת", מסכם לידל־הארט בצער, "שגבורה מוסרית היא סגולה נדירה בקרב הקצונה הגבוהה ממש כמו בקרב הפוליטיקאים… לפעמים שאלתי את עצמי איך בכלל אפשר היה לנהל מלחמה, לאחר שגיליתי איזה חלק מזמנם הקדישו מפקדי הצבאות להכשרת הקרקע להיסטוריונים שיתארו אותה".
כפי שגילה ההיסטוריון הנודע, כל צבא ושיטות הזיוף שלו. וכאן יש מקור לגאווה לאומית: בכל הנוגע לתחקירים, צה"ל מציג יכולות תחבולה ותחכום מהטובות בעולם. אוסף התחקירים המופצים בשבועות האחרונים מעיד על אסטרטגיה מחושבת, מבצע תודעה מיומן, שמתבצע בתנועת מלקחיים מובהקת.
מצד אחד המטכ"ל מציף את הציבור בתחקירי קרבות טקטיים, שמטביעים אותנו בפרטים מסיחי דעת, כביכול זו עבודה מקצועית. בפועל מדובר בהפך הגמור. תחקיר טקטי יכול וצריך להיעשות על ידי המפקדים בשטח במהירות – כפי שחלק אומנם עשו – עם מסקנות פרקטיות מיידיות. הקצאת משאבים עצומים לחקר של פרטי פרטים חסרי השלכות מעשיות, היא יח"צ, לא צבא.
הטעות העיקרית של המטכ"ל איננה ששגה בהערכותיו, אלא שחשב שתפקידו העיקרי הוא להעריך, במקום להיערך לטעות ולהפתעה
התנועה המשלימה היא התחקירים המטכ"ליים, שעוסקים ב"תפיסות האסטרטגיות, המבצעיות והאופרטיביות", בפערים המודיעיניים, ובזמן פרוץ המלחמה. אלא שגם כאן, כדאי לדעת, מה שמוצג לציבור כ"תחקירי המלחמה" הוא למעשה מפעל תעמולה יקר.
המטכ"ל מינה אוסף מקורבים ופקודים ש"יחקור" אותו באופן פנימי. בתזמון פוליטי מתאים, הדוברות לקחה את ה"תחקירים" וארזה לכתבים הצבאיים מסקנות ולקחים מעובדים, עם בקשה שיוצגו לציבור "בשם הכתב". התחקירים וחומרי המקור נותרו חסויים, וסוננה, למשל, כל התייחסות לכשלים אישיים. הציבור מקבל חומר מותאם ומעוצב, לנוחות המטכ"ל. "מבצע השפעה על כחול" לתפארת.
בכל זאת, קריאת אופרציית היח"צ הזו מעלה נקודה מרכזית: בכירי המטכ"ל עדיין לא מצליחים להפנים את כשליהם המהותיים ביותר. הצמרת הביטחונית איננה מסוגלת להבין את השגיאות המרכזיות בהנחות היסוד שמנחות אותה, גם כאשר היא מעמידה פנים שהיא "ביקורתית".
כך, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, המטכ"ל לא מבין בשביל מה יש צבא ומה תכלית קיומו. התחקירים עוסקים באופן אובססיבי בטעויות בהערכות מדיניות (כגון "הרתעה", "כוונות" ו"אינטרסים") ובהתרעה מודיעינית. מעט מאוד מחשבה מושקעת בכשלים העצומים בסוגיות כמו תוכניות אופרטיביות ובניין הכוח.
הצבא לא מבין שתפקידו איננו הערכות מדיניות, ואפילו ה"התרעה" איננה עיקר משימתו. הצבא אמור להתמקד בלחימה ובתמיכה בה, ברמה אופרטיבית וטקטית. אלא שהמטכ"ל ואמ"ן רוצים להרגיש חשובים, לנתח מודיעין פוליטי, מנהיגותי, כלכלי, גיאו־אסטרטגי, ובינלאומי. ומכיוון שראשם בעננים, מה שקורה על הארץ תופס מקום משני. בדיעבד, המטכ"ל מודה שטעה כליל בניתוחיו ובהערכותיו, אבל הוא לא מצליח להבין שהבעיה היא לא בטעות (שמסיבות רבות היא בלתי נמנעת), אלא בעצם העיסוק היקר, המושקע והמרכזי שלו בנושא.
כך גם בסוגיות האופרטיביות. במטכ"ל מבינים שהייתה בעיה, ולכן רוצים לעבות את יכולות ההגנה באמצעים הקיימים והמוכרים. עוד טכנולוגיות, בסיסים, מכשולים, חיל אוויר ו"אש מנגד". אבל הכשל העיקרי נעוץ בעצם המעבר מחשיבה והכשרה אופרטיבית אקטיבית, למגננה הטכנולוגית. בצבא מתפקד, התכנית האופרטיבית היא יסוד הכול. היא המדריך והמצפן לבניין הכוח, הכשרת חיילים, אימונים, איסוף מודיעין, ועוד. כשעוברים לחשיבה פסיבית ומגננתית, המצפן אובד וטועים בניווט. את הכשל התפקודי היסודי הזה, האלופים שלנו לא מתחילים להבין.
כאמור, קומת העל של הכשל היא אי־הבנת הייעוד של צה"ל. הצבא הוא שסתום בטיחות. הוא נועד להיות שם כשכל השאר נכשלו: המדינאים, הערכות המודיעין, הטכנולוגיה, המכשולים, ההרתעה וההתרעה. הטעות העיקרית של המטכ"ל איננה ששגה בהערכותיו, אלא שחשב שתפקידו העיקרי הוא להעריך, במקום להיערך למצבי טעות והפתעה.
סוד הצמצום
נקודה אחרונה, ולא פחות חשובה, היא ניהולית. צה"ל הוא גוף ענק, מסורבל, יקר ובעל משמעות קיומית. יכולת הניהול של מוביליו היא קריטית. ממה שעולה בתחקיר, רמת הניהול בצה"ל מחרידה. המסקנות וההמלצות לתיקון הן בירוקרטיות טיפוסיות. אם משהו לא עובד – סימן שצריך להוסיף לו עוד. לא עולה על דעתם של קברניטי הביטחון שחוסר יעילות בגופים בירוקרטיים הוא לרוב תוצאה מסרבול; כלומר, לא חוסר משאבים, אלא עודף מהם.
כשיש יותר מדי אנשים, יותר מדי תפקידים חופפים, יותר מדי צומתי תקשורת, יותר מדי רמות עיבוד, יותר מדי היררכיה, הדברים עובדים באופן בזבזני וגרוע. במערכות כאלה, היעילות תלויה בצמצום וכיווץ, בהתאם לתכלית המבוקשת. כל מה שלא תורם בבירור למטרה – לסגור. כל מעגל – לכווץ. כל תקשורת שאין בה שימוש – לבטל. כל רמת ביניים שאפשר בלעדיה – לזרוק. זה הסוד: עם חצי מהאלופים ומטות הענק, חצי מאנשי המודיעין, וחצי מהתקציב, נקבל תוצאות טובות הרבה יותר. זו המשמעות של התייעלות.
המודיעין הוא דוגמה מצוינת. צה"ל ניפח וניפח את המודיעין, השקיע הון אנושי וחומרי עצום בתכניות הכשרה ומחלקות גרנדיוזיות – בתועלת אפסית. כעת, במקום להתייעל, הפתרון של המטכ"ל הוא להוסיף עוד אנשים, עוד צמתים, עוד תאים, ועוד מידע חסר חשיבות, בתקווה שכך תשתפר ה"הערכה". לא רק שיקרה ההפך, התוספת הזו באה על חשבון הייעוד הלאומי האמיתי: להתכונן לטעות ולהפתעה הבלתי־נמנעת.
כשצמרת צה"ל תפסיק להרחיב את המערכת בלי קץ ובלי מחשבה, ותתחיל לייעל אותה באופן מבני ופונקציונלי, הביטחון הלאומי ישתפר פלאים. עד אז, ישלטו חוקי הבירוקרטיה: תשומות במקום תפוקות, סמכות ללא אחריות, מקורבים במקום מוכשרים, ו"תחקירים" פנימיים חסרי מודעות, שמסבירים בעיקר מדוע אותן טעויות לעולם חוזרות.
