בואו נודה על האמת, אנחנו עם קצת מנכס. אנחנו אוהבים לאמץ לחיקנו הצלחות של אמנים, ספורטאים ומדענים משלנו. הם ימשיכו להיות "ישראלים" גם אם ירדו מהארץ כבר לפני עשורים, ויוגדרו קודם כול כיהודים, גם אם הם עצמם לא זוכרים לאיזה לאום אימא שלהם שייכת. אין מה לעשות. פעם ישראלי תמיד ישראלי, פעם יהודי תמיד יהודי. במיוחד אם הגעת להישגים. זו השיטה לחגוג הרבה, ועל הדרך לשפר את הרקורד הלאומי שלנו.
אבל מתברר שגם לישראלים יש גבולות. השבוע זכה הסרט "אין ארץ אחרת" בפרס האוסקר היוקרתי בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. לסרט יש שני יוצרים יהודים וישראלים, יובל אברהם ורחל שור, ושני יוצרים ערבים מיו"ש, באסל עדרא וחמדאן בלאל. ולמרות ההישג הנדיר מאוד עבור אנשי קולנוע ישראלים, האירוע לא ממש נחגג. הסרט הדוקומנטרי מציג את הצבא הישראלי ואת המדינה כמי שרוצים לגרש פלסטינים מאדמתם ההיסטורית ונוהגים באפרטהייד מצמית.
"סרט דוקומנטרי", נאמר בוויקיפדיה, "הוא סרט קולנוע שמטרתו לתעד את המציאות, בניגוד לסרט עלילתי שמטרתו להציג תסריט בדוי". עם זאת, מוסבר שם, כבר לפני יותר ממאה שנה השתמשו בסרטים מעין דוקומנטריים כסרטי תעמולה. סרטים שנחזים למספרי סיפור אותנטי ומעבירים תמונת מציאות, אבל יש להם מטרה ברורה בהשפעה על דעת הקהל.
השחרת מדינת ישראל הפכה למתכון לזכייה בפרסים בעולם, ולעזאזל העובדות. זכיית הסרט "אין ארץ אחרת" באוסקר, שלא נחגגה בארץ, הוכיחה שגם לישראלים יש גבולות
לא מדובר פה על הדיון העתיק בין אובייקטיביות לסובייקטיביות. יוצרי הסרט מגיעים עם עמדות ברורות ועם רצון לשכנע את הצופה בצדקת עמדתם של תושבי מסאפר יטא. עדרא ואברהם נמצאים במרכז העלילה, ומנסים לקדם את מה שהם מאמינים בו גם בסרט וגם מחוצה לו. הסרט מזכיר אומנם שבג"ץ פסק נגד אנשי מסאפר יטא וקבע שהאדמה איננה שלהם, אך היוצרים מכנים אותו "בית משפט של מתנחלים" (שמעת אהרן ברק?). הם לא מביאים אפילו ברמז את הסיבה שבג"ץ פסק נגדם, את הראיות או את הצד השני. הסרט מהדהד את השקר כאילו היה שם כפר לפני שנים רבות, עניין שהוזם בבית המשפט.
כך בדיוק מכוונים להוליווד ולאירופה. אתה מסכן משמע אתה צודק, ושילכו לעזאזל העובדות. אגב, בסרט רואים כמה פעמים את השיח עם התקשורת הזרה ואת ההשפעה של ראש ממשלה זר על המדיניות הישראלית. הרמז ברור: רק אתם שם בעולם יכולים להשפיע.
האוסקר הוא לא הפרס המכובד הראשון של "אין ארץ אחרת". יוצריו קטפו עוד שישה פרסים בינלאומיים. צה"ל יוצא בו לא טוב, המתנחלים יוצאים אלימים, מדינת ישראל מבצעת טיהור אתני – מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? האמת היא שאין לי טענות לגויים. לא ציפיתי מהם למשהו אחר. יוצרים ישראלים מודים בעצמם בפשע שמדינתם מבצעת – זה די אמין, לא? וחוץ מזה, מלחמת חרבות ברזל לימדה אותנו שאפילו את זה לא צריך. מי שמלכלך על ישראל הוא וולקאם, ואין צורך במסמכים או בראיות.
להרחיב את המועדון
אז כישראלים לא ממש חגגנו וחיבקנו. בין השאר, אברהם חטף ביקורת מהכתב אלמוג בוקר, מהשחקנית מאיה ורטהיימר, מהמוסיקאי סתיו בגר, ומהשחקן ידין גלמן, שכתב "הנזק שעשה יובל אברהם בשביל לקבל מחיאות כפיים מראה על כמה אנשים מוכנים למכור את העם שלהם, המדינה שלהם והערכים עליהם גדלו בשביל תשומת לב". שר התרבות מיקי זוהר כינה את הסרט "כלי תעמולה אנטי־ישראלי". והיו עוד הרבה תגובות של ישראלים כועסים. דווקא עכשיו בזמן מלחמה הוא מדבר עלינו ככה? דווקא כשאנחנו נאבקים בגלונים של אנטישמיות?
הטענות האלה גורמות לי להרים גבה או שתיים. התופעה של סרטים שעושים סיבוב על מדינת ישראל ועל התדמית שלה בעולם איננה חדשה. זה כמעט מתכון למועמדות לזכייה בפסטיבל בינלאומי נחשב. חבוֹט בישראל, ומקומך מובטח. איפה היו כל הכועסים עד היום?
טוב, מבאס שלא חוגגים לך בבית. כלומר, חוץ מאנשי שמאל רדיקלי שממש יצאו מגדרם. אבל לפחות באולם דולבי שבהוליווד, יובל אברהם זכה למחיאות כפיים סוערות. הייתה ציפייה שבקרב הפרו־פלסטינים הוא גם יזכה לתמיכה. אז כן, היו מי ששמחו איתו, אבל הוא גם חטף על הראש מאנשי "פרי פלסטיין". יצאו למשל נגד העובדה שהוא נאם יותר זמן משותפו הפלסטיני, הייתה ביקורת על כך שהוא העז לדבר על החטופים ובכלל על שתי מדינות, כי אין דבר כזה מדינת ישראל, והיו שתקפו אותו על הזעזוע שהביע מאירועי שבעה באוקטובר. באמת חוצפה.
אבל רגע ברצינות. ייתכן שאיש מהקוראים של העיתון הזה לא יצפה בסרט, ויש לשער שישראלים לא ינהרו להקרנות שלו (שאגב, לדעתי אין לאסור עליהן). אבל מי ששואף לזכות בפסטיבלים בינלאומיים או להחזיק את הפסלון המוזהב ביד, מסתכל על מספר הזכיות של "אין ארץ אחרת" ושל סרטים דומים, ומבין לאן הוא צריך ללכת ומה החומרים שמייצרים זכייה טובה. וזה לא נתון בידי אף אחד מהצופים ואפילו לא בידיו של שר התרבות, שהרפורמה המבורכת שלו תגרום להפסקת המימון של סרטים כאלה.
"אין ארץ אחרת" לא קיבל מימון מקרנות ישראליות. הוא ממש לא היה זקוק להן. שוק ההשחרה של ישראל מתוקצב היטב על ידי קרנות אירופיות. כדי שהיוצרים שגדלים פה יהיו יותר פרו־ישראלים, צריך פשוט להצמיח עוד יוצרים. כאלה שבאים מכל רובדי החברה בישראל, כאלה שיתסיסו את התעשייה ויביאו קולות אחרים ופנים אחרות של המציאות. זה כבר מתחיל לקרות, אבל פתיחת המילייה היא לא דבר פשוט. הבון־טון השולט הוא עדיין של שמאל קיצוני. המהלכים של שרי התרבות בשנים האחרונות, אלה שמעודדים תעשייה קולנועית בפריפריה בדמות קרנות אזוריות, הן צעד בכיוון הנכון. ככל שייזרעו יותר זרעים בתחום הזה, ייקצרו פירות טובים.
Ofralax@gmail.com
