אמרה ידועה גורסת שאבן שטיפש אחד זרק לבאר, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. דונלד טראמפ הרשה לעצמו בשבועיים האחרונים לזרוק שתי אבנים גדולות לבאר העימות בינינו ובין חמאס – וכל האסטרטגים החכמים, בוושינגטון ובירושלים, מתקשים לפרק אותן.
האבנים הללו הן תוכנית הטרנספר לתושבי עזה, והאולטימטום לקבל את כל החטופים עד השבת הקרובה ב־12 בצהריים. לכאורה, לישראלים יש סיבה טובה לשמוח משתי הדרישות האלה. עזה היא מקור לצרות צרורות מאז קום המדינה, ואיזה ישראלי יתנגד לראות את כל החטופים חוזרים כבר בשבת הקרובה?
אלא שבדרישותיו אלה נופל טראמפ בבור שהפיל את השליטים הכוחניים בהיסטוריה, ואף את האימפריות הגדולות. לאחר שהכוח שבידם הביא להם לא מעט הישגים, הם התפתו להפעיל אותו ללא גבול, מתוך אמונה שניתן להשיג באמצעותו כל דבר. זה היה גם מקור נפילתם.
באופן עקרוני, דונלד טראמפ הוא בשורה מרעננת למערב אימפוטנטי, שהתרגל לחשוב שהפעלת כוח היא עניין בלתי מוסרי במהותו, שמאפיין אנשים רעים בלבד. כך הלך המערב ונחלש, והפקיר את העולם לידי הרעים האמיתיים. לכן, טוב שטראמפ מאיים בהפעלת כוח כלכלי מול סין ואיראן, ואפילו מול השותפות בנאט"ו. אבל גם בזירות הנכונות האלה, ובוודאי בזירות אחרות, הוא עתיד ללמוד – וכולנו נלמד יחד איתו – שיעור קשה במגבלות הכוח. ומה שנכון לגבי טראמפ עצמו, נכון שבעתיים לגבי ישראל.
כשנשיא ארה"ב מאיים שאם לא יחזרו כל החטופים עד השבת הקרובה, הוא לא מסכן הרבה. טראמפ ייבחן במידת האמינות של איומו, אבל גם אם לא יממש אותו (בינתיים נראה שהוא מצפה מישראל לממש את איומו), לא יקרה לארה"ב שום נזק ממשי. אבל התגובה הצפויה של חמאס, שיראה בכך הפרת ההסכם שנחתם איתו – במקרה זה, בצדק – עלולה לגרום למניעת חזרתם של החטופים. גם אם ישראל תגיב על כך בחידוש המלחמה, לא נראה שזו תביא לחזרת יתר החטופים, כשם ש־16 חודשי המלחמה הקודמים לא הביאו לכך. היא גם לא תביא לסילוק שלטונו של חמאס מרצועת עזה, כי לשם כך דרושה חלופה שלטונית – עניין שהממשלה מסרבת לדון בו מאז תחילת המלחמה.
בתוכנית הטרנספר, לעומת זאת, טראמפ מסתכן גם בעצמו. הוא מסתכן ביצירת חזית ערבית־מוסלמית מקיר לקיר שתפגע בחלומו הגדול לברית אזורית מול איראן, בהובלת סעודיה וישראל; והוא מסכן את חלומו הפרטי לזכות בפרס נובל לשלום. אבל זה עוד כלום לעומת האינטרסים הקיומיים שישראל מסכנת בתוכנית הזו. ברית מתוני המזרח התיכון מול איראן היא קודם כול אינטרס ישראלי מהמעלה הראשונה, ואילו הכיוון המסתמן – שלפיו תוכנית הטרנספר של טראמפ תיצור חזית ערבית־מוסלמית כמעט אחידה, שעלולה למוטט גם את הסכמי השלום והסכמי אברהם הקיימים – היא חזון בלהות מבחינת ישראל.
כמו הבור הקבוע של השליטים הכוחניים, אורב גם בור קבוע לימין הישראלי: בור האמונה שלפיו כל הפגנת כוח היא ביטוי לעוצמה, וממילא טובה לישראל. לבלוע כמה שיותר שטחים? מצוין! לפגוע באויבינו בצורה הקשה ביותר? עוד יותר טוב! רק שנשכחה מאיתנו החוכמה היהודית – "תפסת מרובה לא תפסת"; ונעלמה לה החוכמה האנושית שלכל מהלך תיתכן גם תגובת נגד, וככל שהמהלך הראשוני חריף יותר, כך עשויה להיות גם תגובת הנגד.
את החוכמה הזו מבין כל הורה ביחסו לילדיו. פעם הייתה אופנתית המחשבה שכמה שההורים יהיו יותר קשוחים עם ילדיהם, כן ייטב ("חושך שבטו שונא בנו"). אחר כך השתנתה האופנה לקיצוניות השנייה: הורים צריכים להיות חברים של הילדים ולא להפעיל עליהם שום כוח, וכך אבדה הסמכות ההורית. היום מבינים רוב ההורים שהאמת נמצאת איפה שהוא באמצע: טוב להפגין סמכות ועוצמה, אבל עוצמה מוגזמת היא בומרנג שעלול להתסיס את הילד כלפי הוריו.
מה שנכון בין הורים וילדים נכון גם בכלל היחסים האנושיים, ואף מול אויבים. הפעלת כוח היא אמצעי ולא מטרה. לפני שקופצים לשימוש באמצעי הכוחני, צריך להגדיר לעצמנו היטב מהו מכלול המטרות, ומהם האמצעים הטובים והמגוונים ביותר כדי להשיגן.
