מה בן אדם אמור להרגיש מול התמונות האלה. שלושה יהודים שדופים, יושבים על הרצפה, במנהרה מחניקה ואטומה, מוארת באור פלורסנטי עצוב. פעם התמונות האלה היו בשחור לבן. היום אנחנו מקבלים אותן בצבע. מה בן אדם אמור להרגיש. העור שלהם חיוור, והעיניים שלהם שקועות, והידיים שלהם רזות וחלשות. מה בן אדם אמור להרגיש. והנה גם הם עולים לבמה הזאת, של החמאס, הם כל כך חלשים, הם בקושי מצליחים ללכת, הם בקושי עומדים, ומאחוריהם יש תמונות של מחבלים מתועבים, והם מקבלים "תעודות שחרור", ואנשי הצלב האדום יושבים מול שולחן, וחותמים על טפסים, ומחבלי החמאס שנראים מאוד שבעים ובריאים, מקרבים את המיקרופון לפנים שלהם, ומבקשים מהם לדבר, אני מודה ומתוודה שלא יכולתי לצפות ברגעים האלה. לא יכולתי לראות את זה. לא יכולתי לחשוב מה הם עברו שם, לא יכולתי לחשוב יותר, ריבונו של עולם, לאיזה חיים הם חוזרים. אלי שרעבי נחטף מבארי. אשתו ושתי בנותיו נרצחו. אחיו יוסי נחטף גם הוא ונרצח בשבי. אור לוי נחטף ממיגונית המוות. הוא ואשתו יצאו ביחד למסיבה. והיא נרצחה, והבן הקטן שלהם, אלמוג, נותר לבדו. בסיוטים הכי מסויטים שלי לא יכולתי לדמיין סיפורים איומים כאלה. וזאת המציאות שלנו. זאת המציאות. מה בן אדם אמור להרגיש כשזו המציאות.
אני קורא את התגובות ברשתות החברתיות. בפייסבוק ובאינסטגרם ובטוויטר. מיליוני אנשים צפו בתמונות ובסרטונים של שלושת החטופים שחזרו מהשבי. בניגוד לסבבים הקודמים, הפעם התמונות הרבה פחות משמחות ומרגשות. החוויה הרבה פחות אוקסיטוצינית. הגוף של החטופים האלה צורח סבל. העיניים שלהם קורעות את הלב. אני מביט בהם ויודע – יש בעזה עוד עשרות חטופים. ומי יודע מה עובר עליהם עכשיו. מי יודע איך הם נראים. אני מביט בהם ויודע – האנשים האלה נחטפו על לא עוול בכפם. הם אזרחים תמימים. חלקם יצאו לרקוד. חלקם נחטפו מתוך הבתים. אני מביט בהם ויודע – אם מחבלי החמאס היו מגיעים אליי – הם היו חוטפים גם אותי. אני מביט בתמונות האלה ורואה שם את עצמי.
ובינתיים בפייסבוק ובטוויטר, כולם, כמוני, נבוכים ונסערים. ברור שהם נסערים. את התמונות האלה אי אפשר לשאת. זו מציאות שאנחנו לא מסוגלים לקבל או להבין. וכמו בהרבה מקרים כאלה, בשנה האחרונה, גם מול התמונות האלה, כולם הופכים את המבוכה לכעס, וקופצים למסקנות מובהקות וחדות. גם עכשיו כולם צודקים. יש כאלה שרואים את התמונות ואומרים – חייבים להמשיך את כל שלבי העסקה. כדי להציל מהתופת האיומה הזו את שאר החטופים. יש כאלה שרואים את התמונות ומבינים – אסור להיכנע למפלצות הללו. אסור להתקדם לשלב הבא של העסקה. עם חמאס אסור לעשות עסקאות. את חמאס מוחקים ומשמידים. יש כאלה שרואים את התמונות ואומרים – ככה נראה כישלון ישראלי. האזרחים האלה הופקרו כשחטפו אותם. הם הופקרו כשלא החזירו אותם במשך שנה וארבעה חודשים. והם הופקרו כי ככה הם נראים כשהם חוזרים. ואם ככה נראה כישלון, חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. ככה הם אומרים. ויש כאלה שמביטים בתמונות ואומרים – מה אתם רוצים, גם האסירים הפלסטינים שמשתחררים מבתי הכלא נראים ככה. הם פצועים ומוכי מחלות. החמאסניקים הם מפלצות איומות. אבל גם אנחנו לא בדיוק צדיקים גמורים. ויש כאלה שרואים את התמונות וחושבים בכלל על נתניהו. בזמן שהחטופים חוזרים אלינו ככה, מוכי רעב ואומללים – הוא נופש במלונות יוקרה בארצות הברית. היש דימוי בוטה יותר למצבו המוסרי של מנהיג האומה הישראלית.
אני קורא את התגובות לתמונות האלה, של שלושת החטופים שיצאו מהשבי, ומסכים עם כולם. כולם כל כך צודקים. אני מסכים שחייבים להמשיך את העסקה. אני מסכים שאסור להיכנע לחמאס. אני מסכים שגם אנחנו, במלחמה הזאת, לא צדיקים גמורים. אני מסכים שנתניהו מושחת ומנותק. אני מסכים שדרושה ועדת חקירה ממלכתית. כולם צודקים. ועם כולם אני מסכים.
זו מציאות שאותה אנחנו לא מסוגלים לקבל או להבין. וכמו בהרבה מקרים כאלה, בשנה האחרונה, גם מול התמונות האלה, כולם הופכים את המבוכה לכעס, וקופצים למסקנות מובהקות וחדות. גם עכשיו כולם צודקים.
אבל מבעד לכל הצדק הזה, יש תמונות, ובהן שלושה אנשים. אוהד בן עמי ואלי שרעבי ואור לוי. הם יצאו מאימת המנהרות ושבו אל החיים. והם כאן, אני רואה אותם, הם כאן, הם עדיין בחיים, והמסע שלהם, המסע העצוב שלהם, בהרבה מובנים רק מתחיל. הגוף שלהם חלש כל כך. הוא צריך להחלים. והנפש, אוי הנפש. איך בכלל מתחילים להחלים מעינוי כזה, שנמשך שבעים שבועות. איך מחלימים.
ומה בן אדם אמור להרגיש מול התמונות האלה. שלושה יהודים שדופים, יוצאים מהתופת, חוזרים לחיים. פעם התמונות האלה היו בשחור לבן. היום הן בצבע. מה בן אדם אמור להרגיש. אולי, אני חושב בקול רגע, אולי זה לא הזמן למסקנות לאומיות מובחנות וכועסות. אולי זה לא הזמן לצעקות ונאומים. אולי זה הזמן להסיט את המצלמה אליהם. אולי זה לא הסיפור שלנו. אולי זה הסיפור שלהם. הם נחטפו מביתם. הם שרדו את השבי. הם שוחררו מאפלת המנהרות. הם חוזרים עכשיו לחיים. אולי זה הזמן להתפלל עליהם. לשלוח אליהם כוחות. לבקש עליהם רחמים. אוהד, אלי, אור. ברוכים השבים. ברוך הגומל לחייבים טובות. ישלח לכם השם רפואה שלמה מן השמיים. רפואת הנפש ורפואת הגוף. השתא בעגלא ובזמן קריב.
