קולות המלחמה ההולכים ומיטשטשים הביאו כמה אנשי תקשורת להחזיר לדיון הציבורי את מה שמכונה כאן, במזוכיזם לאומי, "הסבל העזתי". בין יושבי הפאנלים ועורכי החדשות הטלוויזיוניות יש מי שמבקש לעורר את השיח בעניין, ולהביא למהדורות תמונות קורעות לב של ילדי עזה המורעבים בקור של חורף־הדמה שבא עלינו לבצורת השנה. סרטוני הברברים המקיפים את המשוחררות מהשבי הצליחו לצנן מעט את המגמה, אבל לא לעולם חוסן. כמקובל במחוזותינו, האנשים החושבים – אלה שהזדהותם עם האויב היא אומנותם – לא ישאירו את הילולת האשמת הקורבן לתקשורת הבינלאומית בלבד. חשוב להם להאניש את האויב, לעורר כלפיו רחמים, כדי שנכיר ונדע את מחיר המלחמה, כדי שצידוק הדין יתמוסס לתוך קלישאת "האויב הוא בדיוק כמוך", ועל הדרך יערער את רוח הקרב ואת החתירה לניצחון. שום 7 באוקטובר לא יצליח לשתק את הגן ההרסני הזה שזורם בדמנו, שמושיט יד הרואית לשלום גם אל מי ששולף גרזן כדי לכרות אותה; שמייחס כוונות טובות למי שמפנה לעברנו את כוונת ההשמדה. מי שמוכן לתת במה רעיונית להאשמת הכיבוש בטבח שמחת תורה – ובכל פיגוע שקדם לו, משני צידי הקו הירוק – חזקה עליו שימשיך ויסמפט את המבקשים לכלותנו, עד הניצחון. שלהם.
בשבוע האחרון הודהדו דבריו החריפים של אלי אלבג, אביה של לירי, כלפי מתנגדי עסקת החטופים, וגם ההתנצלות שלו מעומק ליבו בעקבות התגובות הביקורתיות. דברים חשובים יותר שאמר לרדיו 103FM זכו להתייחסות שולית בלבד. בריאיון לינון מגל ולבן כספית שיתף אלבג את המאזינים בדברים שאמרה לו בתו על האוכלוסייה העזתית: "אבא, יש שם שני מיליון מחבלים, שלא תטעו", ציטט את לירי. "ישבתי עם ילד בן שמונה ועם ילדים בני ארבע, שהיו עושים 'טפו על היהוד'".
תחת תקיפות מהאוויר, בשעה שרצועת עזה הולכת וחרבה, העזתים ממשיכים לתמוך במי שהביאם עד הלום ולתעב עד עמקי נשמתם את היהודים – לא הישראלים, היהודים. נכון, קשה לאומה רחמנית כמותנו לראות בילד אויב ובילדה מקללת איום קיומי, אלא שההורים הצעירים שמגדלים אותם הם בהחלט איום, ואפילו מיידי. תעמולת השקר המושקעת בתקשורת הבינלאומית הולכת ומחלחלת כאן אצלנו, מתחדשת כמו מאומה לא קרה. האזרחים הבלתי מעורבים כבר התגלו כמעורבים עד עומק המנהרות שנחפרו תחת מיטות ילדיהם. מוסדות הלימוד ובתי החולים המרובים נחשפו כמסתירים אמל"ח וטרוריסטים. לוחמי צה"ל ועיתונאים ראו במו עיניהם את התשתיות שאפשרו לרוצחים נתעבים להשתמש בתושבי עזה ובבניהם לפגיעה בישראל. ובכל זאת, המסכנות העזתית מקבלת כאן במה אוהדת, מלווה בתמונות נשמה של "צעיר פלסטיני" שמתאחד עם אמו אחרי חודשים של קרע משפחתי, ונאומי הגנה על חסרי האונים שלא ידעו בכלל מה חופרים להם מתחת לשטיח דיסני. אנשים נבונים שמסוגלים לזהות כל תנועת כיסא אצל השכנים מהקומה למעלה, מאמינים באמת ובתמים שאפשר לחפור מנהרת טרור מחוברת לקווי חשמל בלי שבעלי הבית יבחינו בכך. כן, גם את דלת היציאה הם לא ראו.
פעם אחר פעם מדהים לגלות איך מיטב המוחות מודים אומנם שאותם "צעירים פלסטינים" מסוגלים לרצוח ולאנוס, להתעלל באנשים חיים ובגופות, להרוג קשישים, ילדים ותינוקות, לשרוף בתים על יושביהם, לקשור ולהתעלל – אבל לשקר? זה לא. אם הם אומרים שהם סובלים בגללנו, מי אנחנו שנשבור להם את המילה? פוליטיקאים ישראלים – הם שקרנים, זה כן. כולם. תמיד. גם אם הם העניקו את מיטב שנותיהם למדינה בשירות צבאי ואזרחי, גם אם הם מייצגים ציבור לא קטן, גם אם הם מוכנים לעמוד בביזוי שמם הטוב ולוותר על הרווחה הכלכלית שהיו משיגים לו בחרו בתחומי עיסוק אחרים. הם בתחתית מדד האמון. אבל צוררים מובילי פיגועים ומתקפות טרור, שהוכיחו שוב ושוב את מידת אכזריותם ואת לשון הרמייה שלהם – איך לא ניתן אמון בכנות שלהם ובסבלותם? לאן הגענו?
הורדת "הסבל העזתי" מהבמה לא נובעת מערלות הלב, אלא מתוך צורך קיומי למגר את הרוע שהם היו שותפים בו, ושהם מוסיפים להעריץ
את החינוך לרחם על אכזרים קיבלנו לוורידים מגיל צעיר, לא רק במהדורות החדשות שוחרות הזווית הערבית, אלא גם במיטב סרטי דיסני. האדם מלוהק תמיד לתפקיד האויב האכזרי – הוא הצייד, ולא חיות הטרף. הוא שמזיק לג'וקים ולעכברים, ולא הם שמזיקים לו. האדם החי על פי תומו מצטייר באופן קבוע כמי שבא להפריע לטבע, לשבש סדרי בראשית ולהתנהל כבעל בית נטול רגשות. האמת היא שגם התסריטאים והבימאים של הסרטים הללו לא יבקשו לחיות חיי שיתוף עם מי שמאיימים על בריאותם.
אז בואו נבהיר את המובן מאליו: הורדת "הסבל העזתי" מהבמה לא נובעת מערלות הלב, אלא מתוך צורך קיומי למגר את הרוע שהם היו שותפים בו, ושהם מוסיפים להעריץ ולקדם גם אחרי שהביא עליהם מיני־נכבה. הלכות מלחמה לרמב"ם מבהירות: אסור ליוצא למלחמת מצווה לחשוב על אשתו וילדיו, שמא המחשבות הללו יחלישו אותו בבואו למגר את האויב שהשכים להורגו. נדמה שאפשר וחובה ללמוד קל וחומר על אשת האויב וילדיו.
במדינת ישראל יש מאה אחוז שוחרי שלום שהיו שמחים לחיות בשכנות נורמלית גם עם ערבים, לולא חרתו אלה על דגל קיומם את השמדתנו. להיכנס לנעליים של האחר זה נחמד, אבל לא כשזה גורם לך לדרוך על עצמך ולהסתרבל בצעדים עד למעידה הצפויה מראש. חשיבה של איפכא מסתברא היא עניין ראוי ואפילו חשוב במינונים מבוקרים, אבל לפעמים יותר מדי הפוך על הפוך גורם לך לנחות על האש במקום על הרגליים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
