טרם יבשה הדיו על החלטת מינוי יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, והמשנה ליועמ"ש לשעבר דינה זילבר פרסמה הצעת "פשרה אמיתית": נבטל את הסניוריטי, ותחת מינוי ותיק השופטים לנשיא, ניתן לשופטים עצמם לבחור "מי המקצוען שהם מכבדים את ניסיונו, מקבלים את מנהיגותו, ורואים בו דמות שאפשר לשאת אליה עיניים".
פשרה, מסבירה זילבר, לא יכולה להתבסס על שיח עם שר משפטים "המפגין שנאה יוקדת, אובססיה חסרת מרפא, הפרת אמונים במובנה הציבורי העמוק". ויש לה גם אבחון פסיכולוגי: "פשרה אמיתית שאפשר להתאחד סביבה איננה תחליף לסדנה לניהול כעסים של שר מתוסכל ושל חבר מרעיו". מררתה של זילבר יוצאת גם על אנשי הציבור מהמחנה שלה המציעים פשרות, "כשלפעמים המציעים הם שוחרי טוב נאיביים, לפעמים שוחרי רע ציניים".
צפיתי את זה עוד כשאילת שקד הציעה לראשונה לבטל את הסניוריטי: שברגע שעמית ימונה לנשיא אורו של הסניוריטי הקדוש יוּעם, קדושתו תתפוגג, חיוניותו תדעך. מקהלת הלשעברים בברדסים תכריז שרמות הדמוקרטיה בדמו של "הנוהג החוקתי" צנחו אל מתחת למדדים המינימליים, שאין בו עוד תועלת "לשיפור השירות המשפטי שיהיה נגיש יותר, יעיל יותר, חומל יותר", ותטמון אותו בארון עץ מהודר בטקס חפוז, בלי לקרוא מזמורי קינה על רקע צלילי עוגב. ההפתעה היא רק בקושי העצום בדחיית סיפוקים שהפגינה זילבר, שלא חיכתה אפילו שבוע להתקררות מחטף המינוי של עמית.
"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין". למשבר החוקתי שאליו הגיעה מערכת היחסים בין הממשלה לבג"ץ יש כמה הורים ביולוגיים, שאף אחד מהם לא מכיר באבהות.
ראש וראשון הוא השופט עמית, שאלמלא הנוקשות והיהירות שלו לא היינו מגיעים למשבר הזה. עמית יכול היה להיענות לבקשה האחת והיחידה של שר המשפטים המובס, למנות את בקשי לשופט ולמנוע את ההתבזות המתמשכת של בית המשפט. דובריו מסבירים שהוא היה מנוע מלעשות כן מכיוון שאם ימונה שופט מטעם גורם פוליטי, אמון הציבור בבית המשפט העליון יצנח.
נניח רגע בצד את העובדה שאין שופט אחד בבית המשפט העליון שלא מונה בדיל פוליטי, ונבחן מה קרה לאמון הציבור בבית המשפט תחת הנהגתו של עמית. התחקירים שפורסמו נגד הנשיא הטרי חשפו לפחות ארבעה מקרים, שבהם דן עמית בתיקים רגישים למרות ניגוד העניינים המשפחתי שלו: בפרשת הבנק הבינלאומי, בפרשת חברת דור אלון, בפרשת הנכסים בתל־אביב, ובפרשת נבחרת הדירקטורים. עמית מונה בלי שהחשדות הללו התבררו אצל נציב תלונות הציבור על השופטים, וה"אמון" נמצא בשפל שאין נמוך ממנו.
ומכאן ליועצת המשפטית לממשלה, שלכאורה עובדת בדיוק לפי הספר. היא נתלית באגף החקירות במשטרה, שקבע שאין בסיס לחקירה פלילית בשתי התלונות הראשונות. אבל כל בר בי רב דחד יומא יודע שהרף הפלילי גבוה, וכאשר נושא משרה כה רמה חשוד בניגוד עניינים, חובה לבדוק היבטים אתיים ולא רק פליליים. בסביבת היועמ"שית טוענים שאי אפשר לבדוק את התלונות משום שאין כרגע נציב תלונות הציבור על שופטים, ומזכירים את קביעת בג"ץ שעל הוועדה לבחירת שופטים להתכנס ולדון בבחירת נשיא, ואם כן הוועדה היא הגורם המוסמך לבדיקת החשדות.
במחילה, זוהי הקטנת ראש שלא מתאימה לסגנון ההתנהלות של היועמ"שית בתחומים אחרים. כשמדובר על ממלא מקום נציב שירות המדינה או ממלאת מקום יו"ר הרשות השנייה, בהרב־מיארה ניהלה מלחמת חורמה נגד מועמדים שלא היו כשירים לתפיסתה, אף שמדובר היה במינויים זמניים. הוועדה לבחירת שופטים, ששניים מחבריה צריכים לעבוד תחת עמית לשכה ליד לשכה, לא נתפסת ציבורית ככזו היכולה לקבל החלטה צלולה בעניינו. היועצת יכלה להציע שהחשדות יתבררו על ידי נציב במינוי זמני שיהיה מוסכם על שני הצדדים, שימנע את הביזיון של מינוי נשיא בית המשפט העליון שעננה מעל ראשו. אבל זה לא קרה.
ואחרון חביב הוא שר המשפטים, שעל הכשל הקולוסלי שלו אפשר ללמוד בעקיפין מההודעה שפרסמה השבוע חברת הוועדה אורית סטרוק. השרה למשימות לאומיות הסבירה שבעוד הקודקודים מטיחים את ראשיהם זה בזה עד זוב דם, היא העבירה כמאה מינויים לערכאות נמוכות בהסכמות שקטות בין המחנות היריבים, או במילים אחרות, בשיטת איילת שקד.
היועמ"שית יכלה להציע שאת החשדות יברר נציב שיוסכם על שני הצדדים, שימנע את הביזיון של מינוי נשיא שעננה מעל ראשו. אך זה לא קרה
אגב, אחד המינויים הללו שאושרו השבוע הוא של ראש מחלקת הליטיגציה של קהלת עו"ד אריאל ארליך. ארליך, קצין מילואים ביחידה מובחרת, היה שכן שלי בעמונה. פעם, בסעודת פורים, סחתי לו שבעיניי הוא אחד משני אנשים שזכיתי להכיר שספר המוסר "מסילת ישרים" לא רלוונטי לגביהם. זן נדיר שפשוט נולד עם איזון רגשי מושלם, וכמעט לא זקוק ל"עבודת המידות". מכריו יסכימו שאין ראוי ממנו מבחינת הכישורים המקצועיים והמזג השיפוטי, אבל זה לא עזר לו. ראש לשכת עורכי הדין עמית בכר הודיע שמינוי איש קהלת הוא מבחינתו קו אדום, "על גופתי הוא יעבור". החרתה־החזיקה אחריו ח"כ קארין אלהרר שטענה כי ארליך "שקוע עד צוואר באירוע שגרם הכי הרבה נזק למדינת ישראל – קידום ההפיכה המשטרית".
ולמרות הווטו, מינויו אושר. מתברר ש"שיטת איילת שקד" עובדת גם כשבראש לשכת עורכי הדין עומד פעיל פוליטי עם ורידים בולטים שהכריז על מסע צלב נגד מועמדי הימין. אפשר לתלות זאת במנהיגות הנשית של סטרוק, או בסתם אינטליגנציה רגשית ושכל ישר. במאמר מוסגר נוסיף שהקרדיט לא רשום רק על שמה, כי המינויים הללו עברו בישיבה שבה נציגי הקואליציה כלל לא נכחו. אפשר להעריך שאלמלא הטון שהכתיב השופט סולברג, שהפריד בין שאלת כשירותו של עמית לבין המינויים לערכאות הנמוכות, הסיכום המוקדם לא היה מחליק בקלות בוועדה.
כך או כך יש לי תחושה שאילו בראש משרד המשפטים הייתה עומדת סטרוק ולא לוין, הרפורמה המשפטית לא הייתה קורסת בכזו התבזות לכל המעורבים. היחיד מהלשעברים שאולי מתחיל להבין זאת הוא לא אחר מאהרן ברק, מי שהוליד את כל תחלואי האקטיביזם השיפוטי. האורקל הישיש הכריז השבוע כי "משהגענו לשלב שהגענו אליו עכשיו, הדרך לצאת ממנו היא דרך של פשרה. אני איש של פשרות. אני מניח שזה בא לכם כהפתעה, שאתם רואים בי אקטיביסט שלא אכפת לו לא ימינה ולא שמאלה".
