יצחק עמית, הנשיא הקבוע ה־13 של בית המשפט העליון והראשון שמינויו נעשה בכפייה בג"צית, חנך את הקריירה השיפוטית שלו בבית משפט השלום בעכו. כשנתקלתי בפריט המידע הביוגרפי הזה לרגל בחירתו, נזכרתי בשופט שלום עכואי אחר, קדמון: אברהם מלול ז"ל, לימים שופט מחוזי בבאר־שבע. הוא התגורר קומה אחת מתחת דירת הוריי בעכו, איש הדור פנים, חייכן, בעל מזג שיפוטי ורעיה שאהבה לחמש בממתקים את הילד הקטן של השכנים.
יום אחד חזר אבי זורח כולו מדיון משפטי אזרחי בבית המשפט בעיר. סיפר שהתיק התגלגל במקרה אל שולחנו של השופט מלול (הוא הקפיד לקרוא לו "השופט" גם בדל"ת אמותינו, לא מלול), והלה פסל מייד את עצמו בהיותו שכן של אחד מבעלי הדין. אז למה אתה מחייך, שאלתי, לא חבל שפסל? בתגובה ציטט אבי את הפסוק "לא תכירו פנים במשפט", והרעיף מחמאות על יושרתם של שופטי ישראל. זה היה מסר חינוכי חשוב.
כבוד השופט עמית, אין על כך ויכוח, לא פסל עצמו מלעסוק בתיקים שנגעו לאחיו או אפילו לבעלי דין שלו עצמו. יש דין, ויש דיין. בעבר, כפי שחשף קלמן ליבסקינד במעריב, הוא גם לא נמנע מלעסוק בעתירה שהפסיקה בה הועילה לגיסו. כמובן, תמיד היו וישנם הסברים בשפע, ובכללם טענות לא־ידעתי ולא־שמעתי שספק אם כבודו היה מקבל מנאשמים נורמטיביים. שתי רשויות מקומיות נחלצו להושיע אותו מידי קומץ עיתונאים שמיאנו להעניק לו את הנחת שומר־הסף המקובלת בערוצי הרל"ב. עיריית תל־אביב ביטלה את כתב האישום נגדו בעניין הנכס ברחוב אילת, ובמבשרת־ציון הוענקה לו חנינה בהליך חפוז במיוחד על חריגת בנייה. חוץ ממשמר בתי המשפט יש לו שפע של מאבטחים וולונטריים: בתקשורת, בשלטון המקומי, בלשכת היועמ"שית, בקפלן.
לשר המשפטים יריב לוין לא היה השבוע סיכוי מול מנגנון האבטחה ההדוק הזה. כללי המשחק במערכת המשפט נשלטים על ידי צד אחד, שרוממות הדמוקרטיה בגרונו ופטיש עריצות בידו. כשהוועדה לבחירת שופטים התכנסה ביום ראשון נתלו אומנם תקוות מסוימות בחבר הוועדה השופט נעם סולברג, אבל בנסיבות המקרה היו אלו תקוות שווא. סולברג, שופט אמיץ, לא באמת יכול לסכל את המינוי.
לשר לוין לא היה סיכוי מול יצחק עמית. כללי המשחק במערכת המשפט נשלטים על ידי צד אחד, שרוממות הדמוקרטיה בגרונו ופטיש עריצות בידו
ראשית, הוא נוגע בדבר. הרי לו עמית היה נפסל, סולברג היה הופך למועמד מוביל לכהונת הנשיא, וכמובן למושא האשמות של עירוב מניעים אישיים בהליך הבחירה. מה שמותר לשופט אקטיביסט אסור לשופט שמרן, ועוד חובש כיפה. שנית, סולברג, ביושרתו, כנראה הגיע למסקנה שהחשיפות האחרונות בעניין עמית אינן מצדיקות השעיה לאלתר של הליכי בחירתו, ולו רק מפני שבדיקתן טרם מוצתה. ברור שהיה מאושר אילו הואיל עמית לדחות את בחירתו עד תום הבדיקה, אבל עמית התעקש להיבחר מיידית, וסולברג בחר לוותר.
אגב, הליך הבדיקה באותו דיון ממושך וטעון במעמד צד אחד אינו סותם את הגולל על בדיקה מקפת יותר של ההאשמות נגד עמית, אם רק תוגש בקשה לגוף המתאים. עמית נשיא על תנאי. ובינתיים, למאוכזבים קשות בצד השני מוצע להתנחם בבחירה של שופטים זוטרים יותר בדיון ההוא, "נבחרת חלומות" מנקודת המבט של מחנה לוין ושל כל מי שקצה נפשו בהומוגניות הבג"צית. פרדוקסלית, ייתכן שדווקא עכשיו עמית יהיה נוח יותר להתפשר עם לוין בסוגיית המינוי של מועמדי השר לשיפוט בעליון – אביעד בקשי או רפי ביטון. מי כמוהו אמור לדעת שלפי שעה לא רק ללוין אין אמון בהגינות בג"ץ, לחצי מהעם אין.
