מערכת הביטחון של מדינת ישראל משולה לאצן חובב שהתאמן, בניחותא יוצאת דופן ועם דיאטה עתירת סוכרים מעובדים, לריצת 60 מטר. בוקר אחד התעורר, והבין שמולו ריצת מרתון. אין שום בעיה, אמר, הכול עניין של רצון. תוך כדי הריצה נתאמן, נשתפר, עד שנגיע לקו הסיום. ברור לכול שהאצן הזה מנותק מהמציאות. הוא לא יגיע לקו הסיום, ואם בדרך נס יחצה אותו, הוא יהיה במצב גרוע מאוד.
באנלוגיה, ה"מרתון" הוא מלחמה בת שנה ושלושה חודשים; אירוע שאיש לא התכונן אליו, מנוגד לכל דוקטרינה צבאית ישראלית, ואיש במטכ"ל ובממשלה לא כשיר לנהל. ה"ניחותא" היא עשורים של זלזול, הזנחה ורידוד צבא היבשה. ה"דיאטה עתירת הסוכרים" היא האילוצים המדיניים והצבאיים שישראל קיבלה על עצמה מלכתחילה. בתנאים כאלה, אין פלא שקו הסיום הוא עסקת החטופים העצובה, שאנו מגיעים אליה עם אצן במשבר גופני – צבא יבשה שחוק באופן קיצוני.
ישראל איננה ארה"ב. סביבנו אין אוקיינוסים, אין לנו אורך נשימה של שנים, אין מאות מיליוני אזרחים וכלכלה עצומה. ישראל לא יכולה לבנות צבא חדש ומכריע תוך כדי מלחמה. משום כך תפיסת הביטחון הקלאסית שלנו קבעה שישראל חייבת להחזיק צבא שיהיה מוכן בכל רגע להיכנס למלחמה, שתהיה בעלת אופי מהיר ומכריע.
זה בדיוק מה שדור המב"מ – הצבאי והמדיני גם יחד – החליט שלא צריך לעשות יותר. כך מצאנו את עצמנו עם רצון עז להכריע במהירות את האויב שהכה בנו, עם צבא ומטכ"ל שפשוט אינם מתאימים למשימה הזו. צבא היבשה חונך על "זה מה שיש ועם זה ננצח", אבל מלחמה מנצחים קצת עם סיסמאות, והרבה עם צבא אפקטיבי ופיקוד מוכשר.
משבר כישלון הביטחון הלאומי בישראל מקיף ויסודי כל כך, ומעורבים בו כל כך הרבה גורמים בכירים, שלכולם יש אינטרס להכחיש את ממדיו
לכן, למורת רוחה של ההנהגה הביטחונית והפוליטית, אנחנו חייבים להבחין בין שורה של מחדלים, שאומנם קשורים זה לזה מפני שהם חלק מתפיסת עולם אחת, אבל הם גם שונים. הדבר חשוב במיוחד כעת, מפני שאם וכאשר תצא לפועל העסקה, נטיית הלב של כולם תהיה להתעלם מהפצעים הפתוחים הללו.
המחדל הבולט ביותר לעין, שבו עיקר העיסוק הציבורי, התקשורתי, הפוליטי וגם של ה"תחקירים" המטכ"ליים, הוא מחדל 7 באוקטובר. הוא כולל הישג אסטרטגי של חמאס, שאיתו לא הצלחנו להתמודד – מספר החטופים הישראלים שנשארו בידי האויב. הבולטות של המחדל הזה לא מאפשרת התעלמות ממנו, ואין ספק שגם בפני עצמו הוא מספיק כדי לדרוש התפטרות של כלל בכירי המערכות.
אבל אירועי 7 באוקטובר חשפו גם את מחדל 6 באוקטובר. זהו מחדל תפיסתי, אופרטיבי ואסטרטגי. זהו מחדל של תפיסת איום שגויה מיסודה ושל אי־הבנת האויב, לצד מחדל רב־שנים של דוֹגמה שגויה של ביטחון לאומי ודוקטרינה צבאית, שכיניתי כאן "א־סימטרית מובנית" ו"מגננה טכנולוגית". בעקבות המחדלים הללו לא היו די כוחות מגן צבאיים בגבולות ואזרחיים ביישובים, ונפגע באופן אנוש בניין הכוח הכולל והמכריע של צבא היבשה.
וישנו גם מחדל 8 באוקטובר. מחדל התגובה, שחשף שגם אם ההנהגה הלאומית והביטחונית של ישראל רוצה, היא הידרדרה למצב שבו היא לא יכולה. תוכניות המלחמה היו ברמה נמוכה, חסרות הכרעה ולא ריאליות. המימוש היה רצוף כשלים חמורים. המחירים היו עצומים, אבל כיסה עליהם מפעל יחסי ציבור עצום ומושקע – שנסמך על הדגשת הישגים טקטיים אמיתיים ושקרים אסטרטגיים – שהציבור ברובו מתמסר להם.
הביטוי האמריקני "גדול מכדי להיכשל" מתאר מצב שבו כישלון של בנק או חברת־ענק יהיה בעל השלכות גדולות כל כך, עד שהממשלה לא תיתן להם לפשוט רגל. כזה הוא משבר כישלון הביטחון הלאומי בישראל. הוא מקיף ויסודי כל כך, ומעורבים בו כל כך הרבה גורמים בכירים, מקצועיים ופוליטיים, עד שלכולם יש אינטרס מהותי להכחיש את ממדיו. צריך לומר ביושר שגם הציבור ברובו, בימין ובשמאל, מתקשה לעמוד בגודל המחדלים והקונספציות, אולי משום שמעורבים בהם כל נציגי הציבור וההנהגה ה"מקצועית", מכל הקשת, איש איש וגיבוריו.
ועדת נגל העניקה חותמת סופית לכך שהממשלה לא תכיר בכשליה ולא תתקן את הקונספציות שלה עצמה. לוועדה, במופת של מנהל לא תקין ולא רציונלי, הספיקו חודשים ספורים כדי להכריז שהכול מצוין, ויותר מ־200 מיליארד שקל נוספים ישמשו להמשך הקונספציה בכספים אחרים.
לנוכח שורת המחדלים והכשלים הללו, שאלת העסקה הנוכחית, בדומה לשאלה שעלתה בזמן ה"הסכם" בלבנון, מתגמדת בחשיבותה. הפוליטיקאים נזעקים אליה, מפני שלשם מופנות המצלמות ושם ייקבע גורלם הפוליטי. אבל זו הטרגדיה; אנחנו צריכים אותם כדי לטפל ביסודות הקורסים של הביטחון הלאומי, שנתונים לאיפול והחשכה מכוונים, ולא בכותרות שבראשי חוצות.
יש כאן כשל פוליטי שלנו, של הציבור. קל להסיח את דעתנו מהעיקר ולהפנות את הקשב שלנו לאירועים טקטיים ופוליטיים. מה העיקר? שאחרי עשרות שנות ניוון ושקיעה בתהומות הקונספציה, החובבנות והשרלטנות, חייבים לבנות מחדש את מערכת הביטחון וצה"ל. זה פרויקט קיומי, לאומי, יקר ומורכב, שידרוש החלטות קשות ועיסוק ממושך וקפדני.
ברור שהטענה הזו קשה לעיכול. מול עינינו עסקה רעה מצד אחד, חטופים מצד שני, והפסקת המלחמה הצודקת מצד שלישי. כל אחד מאלה מטלטל ומסעיר וחשוב וראוי לתשומת לב. ועדיין, ביטחון ישראל לא תלוי באלה, אלא במערכת ביטחון וצבא מתפקדים ומכריעים. לא צבא "מתריע" ולא צבא "מרתיע" ולא צבא "מגננה". צבא מכריע, שיודע להעביר את הלחימה לשטח האויב ולנצח אותו בזמן סביר ומהיר. זה המפתח לקיומנו העתידי.
מערכת וצבא כאלה צריך לבנות. הם לא היו קיימים ב־7 באוקטובר, והם לא קיימים היום. בלי שנבנה אותם, המלחמה הבאה לא תהיה טובה יותר. לכן, אם סיום המלחמה בעסקה רעה יוביל לשידוד המערכות ולבנייה מחדש, יצא הפסדנו בשכרנו. לחלופין, אם המלחמה תימשך על חשבון תיקון יסודי, יצא שכרנו בהפסדנו. אם נישאר עם דור המב"מ ואותן דוגמות פסאודו־ביטחוניות, כל הכשלים ישובו. שיקום המערכת הוא העיקר הבוער והמרכזי; זה הכדור שאסור להסיר ממנו את העיניים. עליו יקום וייפול דבר קיומנו.
