בסוף החודש האחרון נערך בכפר חסידים טקס האזכרה לציון 70 שנה למותו של מקס מאיר בינט, לוחם הסתר של אמ"ן, שהתאבד בתא הכלא במצרים ב-21 דצמבר 1954. בינט הוא קרבן נוסף של פרשת "עסק הביש"- אולי הדמות הטרגית ביותר בין הקרבנות הרבים של אחד הכישלונות המודיעיניים הקשים של אמ"ן מאז ועד היום שהתרחש עד בעשור הראשון להקמת המדינה. ובין הקרבנות של "עסק הביש" – אותו מבצע כושל שהתבסס על הקמת רשת של צעירים יהודים במצרים ב-1951 – חשוב להזכיר את ד"ר יוסף מרזוק ושמואל עזר שהוצאו להורג ואת כל שאר חברי הרשת שנשלחו לכלא לתקופות ממושכות וגם את יוסף קרמונה, שלא היה קשור לרשת הריגול אך מצא את מותו עוד לפני כולם.
בראשית שנות ה-50 נשלח מאיר בינט ע"י יח' 131 כלוחם סתר למצרים למטרת איסוף מודיעין צבאי ואסטרטגי. בינט, איש מוכשר ורב נסיון, שהצטיין במשימתו, אך בשל שורת החלטות רשלניות ושרלטניות של מפקדיו בדגש על ראש אמ"ן אז, בנימין גיבלי, מצא עצמו מסובך בפרשת "עסק הביש", שגם הוא הפך לקורבנה ואף שילם בחייו. שליחותו החשאית כ"זאב בודד" וסופו הטרגי מאד מזכירים את סיפורו של אלי כהן, שנשלח למשימה דומה לסוריה עשר שנים לאחר מכן, נתפס וניתלה. שני גיבורים, שנשלחו ע"י אותה יחידה באמ"ן (גם אם שינתה שמה) והקריבו את חייהם למען המדינה. אלא שבעוד שעל אלי כהן לומדים במערכת החינוך ועל שמו קרויים רחובות ובתי ספר רבים, הרי שסיפורו של בינט כמעט לא מוכר לאיש וגבורתו, תרומתו והקרבתו נדחקו כמעט לגמרי מהאתוס הישראלי. מדוע?
בינט, שנולד בהונגריה ב- 1917, גדל בגרמניה ועלה לארץ עם משפחתו בשנות ה-30, הצטרף ב-1936 ל"הגנה", נימנה על "הגדעונים" והיה מעורב בפעילויות חשאיות רבות. ב-1951 גוייס ליח' 131 , יחידת המבצעים המיוחדים של המודיעין הצבאי. מקס בינט היה איש מוכשר ובעל השכלה רחבה ושלט בשש שפות. בטרם נשלח למצרים יצא לגרמניה לבנות לעצמו סיפור כיסוי כמקס בנט איש עסקים גרמני, שבעברו השתתף כקצין בצבא בגרמני במלחמת העולם השניה, ואשר בכוונתו לצאת למצרים ולייצג חברות גרמניות. הוא הצליח לקבל ייצוג של כמה חברות, כולל חברה לייצור פרוטזות וגפיים, ויצא למצרים למשימת איסוף מודיעין צבאי ומדיני אסטרטגי.
ההתחלה היתה מזהירה – אז מה השתבש?
בינט, שהגיע למצרים לראשונה באפריל 1952, הצליח ליצור קשרים עם גורמים בכירים, כולל הגנרל מוחמד נגיב, מנהיג מהפכת הקצינים במצרים ביולי 1952, והעביר מידע משמעותי לאמ"ן. כלוחם סתר היה אמור לפעול כ"זאב בודד" אלא שבהנחיית מפקדיו באמ"ן יצר קשר עם מרסל ניניו, חברת רשת "מבצע סוזנה", העביר לה כספים ונפגש עימה ועם חלק מחברי הרשת. ב-23 יולי 1954 על מדרגות קולנוע "ריאו" בקהיר עלה "מבצע סוזנה" באש ועשן שעלו ממטען התבערה הלא תקני בכיס מכנסיו של פיליפ נתנזון, חבר הרשת, החלה נפילת הרשת ו"מבצע סוזנה" הפך ל"עסק הביש". במסגרת המעצרים של חברי הרשת נלכד מקס מאיר בינט בשבוע השני של אוגוסט. כמו שאר חברי הרשת – כולם צעירים יהודים מצריים – עבר חקירות ועינויים קשים במשך מספר חודשים.
המשפט וההתאבדות
ב-11 דצמבר 1954 החל בבית הדין הצבאי בקהיר משפט הראווה של חברי רשת "עסק הביש". את בינט האשימו המצרים, שהוא קצין ישראלי שעמד בראש הרשת. ב-21 דצמבר 1954 ב-4:00 לפנות בוקר, שעות ספורות לפני שעמד לעלות על דוכן העדים בבית המשפט הצבאי, התאבד בינט בתא הכלא בקהיר. ככל הנראה כדי למנוע מהמצרים סיפוק וגם כדי להימנע מחשיפת פעילות חשאית בעבר בעיראק, שככל הנראה ביקשה הסגרתו.
ראש הממשלה משה שרת ביקר את אלמנתו בחשאי וכאן החלה מסכת חשאיות ואיפול שנמשכה עד אמצע שנות ה-80. בהמשך גופתו הועברה לאיטליה, ב- 1959 הובאה לארץ והוא נקבר בטקס צבאי חשאי בהר הרצל. האיפול של הצנזורה נמשך כמובן. כל עוד היו אסירי "עסק הביש" בכלא המצרי וגם אחרי שחרור ארבעת אסירי "עסק הביש" האחרונים בפברואר 1968, תחת הסכם העסקה החשאית עם מצרים שהוביל ראש המוסד, מאיר עמית, ניתן להבין מדוע נשמר האיפול.
אלא שגם לאחר פרסום דבר שחרורם של אסירי "עסק הביש" לאחר חתונתה של מרסל ניניו בנובמבר 1971 עדיין נמשך "קשר השתיקה" סביב מקס מאיר בינט מסיבות שקשה להבינן. זאת, עד לכתבה של עמנואל רוזן ב"מעריב" ב- 1986 על "המרגל שנמחק מההיסטוריה". בעקבות הפרסום הוזמנה האלמנה אל נשיא המדינה וב-1987 קיבלו האלמנה והבת את דרגת הסא"ל של בינט.
ההדחקה מההיסטוריה
למרות תרומתו הרבה, גבורתו והקרבתו, שמו של מקס בינט נשאר מחוץ למודעות של הציבור. ייתכן שהדבר קשור בכך שהממסד וקהילת המודיעין העדיפו להשכיח את הפרשה כולה. אך בעוד שעל "עסק הביש" ידוע הרי שסיפורו של מקס מאיר בינט והנצחתו נותרו נדחקים ומוזנחים. למעט מאבק של בתו היחידה מישל בינט, כיום בת 73, שנלחמת להנצחתו והצליחה להגיע לכמה הישגים ואף הקימה אתר אינטרנט להנצחתו וביוזמה של אנשים פרטיים הוקמה לזכרו אנדרטה לפני כשמונה שנים בכפר חסידים, שם מתקיים מידי חג החנוכה טקס אזכרה לזכרו.
מחוייבות מערכת הבטחון
לצד הכשלים שהביאו למותו, הרי שמערכת הבטחון התנערה במידה רבה מפועלו והנצחתו ונקבע כשל נוסף: אי לקיחת אחריות לאדם שהקריב עצמו למען העם והמדינה.
70 שנה למותו של מקס מאיר בינט הן סיבה חשובה וכואבת לתיקון. הדחקת הנצחתו של בינט היא עילה לדיון ציבורי על לקיחת אחריות.
וכדי לממש אחריות זו אני קורא לשר הבטחון ישראל כץ ינקוט יוזמה ויזמין אליו ללשכתו את מישל בינט להביע הוקרה לאביה לציון 70 שנה למותו.
