פסק הדין שפרסמה בשבוע שעבר שופטת בית המשפט המחוזי בתל־אביב מיכל אגמון־גונן היה צריך לעורר סערה ציבורית. השלכותיו הרות אסון דמוגרפי.
אל שולחנה של השופטת הגיעו ארבעה עררים שהגישו מסתננים מסודן ומאריתריאה על ההחלטות לא להעניק אשרות שהייה בישראל לבני זוגם. המסתננים חיים בישראל זה שנים רבות, ואף הגישו בקשות להכיר בהם כפליטים. במהלך השנים הם נישאו לבני זוג בעלי אזרחות זרה שאין להם זכות להתגורר בארץ, והביאו איתם לעולם ילדים. בגלל שהמסתננים הללו מוגדרים מבקשי מקלט, הם קיבלו מרשות האוכלוסין אשרה המאפשרת להם להתגורר ולעבוד בארץ באופן זמני. אך הרשות קבעה כי בני זוגם לא יוכלו לקבל אשרה כזו, משום שהם אינם פליטים.
לפי נוהלי הרשות, רק מי שקיבל הכרה בעצמו כפליט רשאי להגיש בקשה להעניק לבני משפחתו מעמד בישראל מתוקף הקשר המשפחתי. ההיגיון מאחורי הנהלים הללו פשוט: לא ייתכן שמי שאינו בעל זכות ברורה לשהות, לחיות לעבוד בישראל יעניק זכות כזו לבני משפחתו. לרשות האוכלוסין ולבתי הדין לעררים הייתה אפוא תשובה פשוטה לשאלה הזאת: הזכות יכולה להתממש במדינות שבני הזוג הגיעו מהן – סרי־לנקה, גיאורגיה והפיליפינים. איש איננו מונע מבני הזוג בעלי האזרחות הזרה לחזור לארצם ולבקש שם אשרת כניסה לבני זוגם מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה.
אלא שההיגיון של השופטת אגמון־גונן, כך מתברר שוב, שונה מאוד. בפסק הדין קבעה השופטת כי בכל מקרה שחלפה יותר משנה מאז שמסתנן הגיש בקשת מקלט ולא התקבלה החלטה בבקשה שלו, יש להתייחס אליו כאל פליט לכל דבר, ולדון בבקשתו להעניק מעמד בישראל לבן זוגו. השופטת הוסיפה קביעה דרמטית עוד יותר: בכל מקרה שמדובר במשפחה עם ילדים, יש לדון בבקשות לאשרה בראש ובראשונה לפי עיקרון טובת הילד. כלומר, אם טובתו של הילד היא לחיות בישראל עם שני הוריו, זה צריך להיות גם הקו המנחה בטיפול בבקשת הוריו לקבל מעמד בארץ – אף אם הזיקה של ההורה לישראל קלושה עד בלתי קיימת.
התוצאות הרחבות של ההחלטה אסוניות. הקביעה שעיקרון טובת הילד אמור להנחות את הדיון בכל בקשה לקבל מעמד בישראל, וההרחבה הדרמטית של זכויות המסתננים שהגישו בקשות מקלט, מגדילות באופן דרמטי את הפרצות במדיניות ההגירה של ישראל.
אם שמה של השופטת שנתנה את פסק הדין נשמע לכם מוכר, הרי שאין זה מקרה. השופטת אגמון־גונן חתומה על רבים מפסקי הדין השערורייתיים בתחום מדיניות ההגירה. בין פסקי הדין הללו נמצאים מתן אשרת שהייה ועבודה קבוצתית בישראל לאזרחי אוקראינה ששהו בה בפרוץ המלחמה בארצם; ביטול הכלל שפלסטינים אינם רשאים להגיש בקשה להכרה כפליטים במדינת ישראל; והענקת אזרחות ישראלית לנין של יהודי גם אם לא הגיש את בקשת ההתאזרחות יחד עם ההורה הזכאי לה על פי סעיף הנכד. פסק הדין האחרון, אגב, בוטל לפני כמה חודשים בבית המשפט העליון. פסק הדין בעניין הענקת מעמד פליט לפלסטינים עוד מונח על שולחן שופטי העליון. במערכת המשפט הסתמנה זה מכבר הסכמה בעניין מוזרות הפסיקות שלה והתנסחויותיה.
ומה יותר מוזר? העובדה שכבר כמה שנים כל תיקי ההגירה במחוז תל־אביב, ללא יוצא מן הכלל, מגיעים אך ורק לשולחנה. במחוז ירושלים, למשל, מתחלקים התיקים הללו בין חמישה שופטים שונים, אך במחוז תל־אביב שופטת אחת מחזיקה ביכולת להשפיע באופן בלתי מוגבל כמעט על מדיניות ההגירה של ישראל. גם אם נצא מנקודת הנחה שמניעיה של השופטת בפסקי הדין הללו טהורים, דרוש תיקון מיידי בכך ששופטת אחת מחזיקה בידה כוח רב כל כך, המאפשר לה לעצב את מדיניות ההגירה של ישראל.
