אני לא איש של פאתוס. קורה לי לפעמים אבל אני משתדל שלא. אין לי כוח לדרמטיות מוגזמת ובאופן כללי אני בעד שאנשים ייקחו את עצמם כמה שפחות ברצינות. אחת הבעיות הגדולות שלנו היא שכל דבר הוא אסון לאומי, כל אירוע הוא קץ הדמוקרטיה, כל פרשה היא הכי חמורה אי פעם וכל מחדל הוא הכי מחדלי שחודל. ובכל זאת, אחרי הפתיח המסויג קמעה, מה שקורה בשבועות האחרונים בפרשה ששלחה את אלי פלדשטיין ואנשי צבא לתאים החשוכים ביותר שיש למדינה להציע הוא לא פחות מאחת הפרשות הביטחוניות החמורות ביותר שידענו. הנה, פאתוס.
"פרשת הסתרת המסמכים מראש הממשלה", כך יש לכנות אותה. דמיינו לרגע את נועה, תצפיתנית במוצב נחל־עוז. במשך שנה היא רואה היערכות של חמאס על הגדר, ניסיונות פריצה, אימונים, ואף אחד מהמפקדים שלה לא מקשיב לה. כולה תצפיתנית, אתם יודעים. אז ב־4 באוקטובר 2023 היא מחליטה לעשות מעשה, ומתקשרת ליוסי, חבר שאח שלו נשוי למישהי שעובדת בלשכת ראש הממשלה, או בלשכת שר הביטחון, או בלשכת שר התחבורה. והיא מספרת לו כל מה שהיא יודעת.
או דמיינו את אראלה, נגדת ב־8200, שחופרת לכולם במוח כבר חצי שנה על איזו מצגת של "חומת יריחו". היא כבר קיבלה כינוי במסדרונות, בדוא"לים ברשת הצה"לית מכנים אותה שלא בפניה "תבהלה כהן". דמיינו שברגע אחד בספטמבר 2023 היא מחליטה שדי. היא חייבת לדבר עם מישהו. היא משיגה עותק של המצגת ומעבירה אותו לסימה, ששירתה איתה ועכשיו היא נשואה לחיים שעובד בתור יועץ פוליטי של ראש הממשלה.
דמיינו שיחה בשתיים בלילה ב־7 באוקטובר. הרמטכ"ל שם, ראש אמ"ן שם, ראש השב"כ שם, ומישהו מהם קולט שחסר מישהו בשיחה, אז הוא אומר לעצור הכול ומתקשר למזכיר הצבאי של ראש הממשלה ומבקש להעיר אותו.
אין לי מושג אם אחד מהמקרים שתיארתי היה משנה משהו באסון הגדול שנפל עלינו. אני מאמין שכן, שנבחרי ציבור המטווחים כל העת בחיצי ביקורת הם זהירים יותר ומוכנים לקחת פחות סיכונים מול הציבור. לנתניהו קראו פחדן במשך שנים, אבל תומכיו קראו לו זהיר. חלק מהזהירות נבע מכך שאפשר לבוא חשבון איתו בקלפי מדי כמה שנים.
הקרב על השלט
אז מה קורה פה בעצם? הודלף מסמך, שיטה שממש לא נהוגה במחוזותינו, ובמסמך, הפלא ופלא, מידע שסותר את הנרטיב שניסו במשך חודשים רבים לפמפם פה. חמאס אכן מרוצה מההפגנות, חמאס אכן מרוצה מהקרע הפוליטי סביב החטופים, חמאס לא מכוון באמת לשום עסקת חטופים כי זה עוזר לו לקרוע אותנו מבפנים. מי ישמע. גם בלי ההדלפה, האמת הזאת הייתה ברורה לכל מי שעיניו בראשו. באולפנים מסוימים אפילו צעקו אותה. באולפנים אחרים צעקו את ההפך. האשימו את ממשלת ישראל בכך שאין עסקה. ונשענו על אינספור הדלפות מעוותות מצוות המשא ומתן, שיצאו החוצה בלי שנפתחה חקירה לאחר מכן, כי לכולן היה אותו הקול: נתניהו אשם, הממשלה אשמה, ההתעקשויות מיותרות, פילדלפי זה כלום, נגמר הסיפור בעזה, בכל מחיר, בכל מחיר, בכל מחיר.
והנה, בפעם היחידה שיוצא מצה"ל מידע שכופר קצת בהדלפות הנהוגות, נופלים השמיים. יצא לי לדבר בשבועות האחרונים עם בני משפחתו של א', הנגד העצור בפרשה, ושמעתי אנשים מבוהלים, שלא יודעים איך נפל עליהם הטירוף הזה. שמעתי בכי וכעס ובעיקר אימה. המערכת מפחידה כשהיא רוצה להיות מפחידה, ועכשיו היא ממש רוצה. כי זה המאבק שהכי חשוב לה. הזכות לשלוט במידע.
המערכת לא יכולה להרשות לעצמה לחיות במדינה שבה האנשים הלא ראויים האלה, שהציבור הלא ראוי בחר, נחשפים למידע שעלול חלילה לרמוז שהם צודקים. זה לא מאבק על פלדשטיין, או על א'. זה מאבק על הזכות לשלוט לאורך שנים במה שמגיע לידיעת הציבור והצמרת.
מטורפים, השתגעתם
אם הייתי צריך להחליט את מי חוקרים בפרשה הזאת, הייתי שולח לחקירה את מי שידעו על קיומו של מסמך כזה במשך חודשים והחליטו שלא חשוב מספיק להעלות אותו למעלה. פרשת הסתרת המסמכים צריכה להיחקר: מי הסתיר, למה, מה היו המניעים, מי האנשים שידעו על ההסתרה. אגב, מגיע להם להיפגש עם עורך דין בעת החקירה. אבל בעולם העקום שלנו, זורקים איזה פלדשטיין לתא שב"כ ומביאים אותו למצב שהוא מחפש חומרים להכין בהם חבל תלייה.
האמון שלי בצבא חזק ובענק, אבל כשאני אומר "צבא" אני מדבר על החיילים. חיילים עם "פאץ' משיח" וסרטוני "פסל תקין" וההודעות שהם שולחים לי מהשטח על כמה הם רק רוצים שייתנו להם להמשיך קדימה. בכל מה שנוגע לראשי המערכת? מצטער, לא סומך עליהם. בסוף, 7 באוקטובר לא לימד אותם כלום. מה שמפחיד אותם באמת זה שחס וחלילה הציבור הזה, והנבחרים שלו, באמת יהיו מקבלי ההחלטות.
צייצתי השבוע לאלי פלדשטיין שייקח כל הצעה שמציעים לו. אכתוב זאת שוב: פלדשטיין, אם מציעים לך עסקת טיעון אם תגיד משהו על נתניהו, לך על זה. אחרת לא תצא מהסיפור הזה. פיקוח נפש דוחה שב"כ. הם כבר מפיצים שההתלבטות היא בין שבע שנות מאסר למאסר עולם. אני לא מכיר את פלדשטיין אבל אין סיבה שהוא ישלם בחייו על כך שהמערכת השתגעה.
וכאילו כדי לחדד את העוול, ממש בזמן שאני כותב את הטור הזה אני קורא פתאום בטוויטר את ירון אברהם כותב: "האזהרה החמורה של צה"ל לדרג המדיני: ההישג המבצעי בעזה קרוב למיצוי, לכל מקום שנלך סביר שנסכן חיי חטופים". יסביר לי מישהו איך ההדלפה הזאת פוגעת בביטחון המדינה ובסיכוי להצלת חטופים פחות מההדלפה של פלדשטיין. הם מנסים להסביר שזה לא עניין ההדלפה אלא חשיפת המקורות וביטחון המדינה, אבל אני לא קונה את זה. במערכת האכיפה הבררנית שלנו צריך לדעת מה להדליף, ובעיקר למי. אם מישהו ידליף לאילנה דיין שבשורות חמאס מאשימים את בן־גביר בסיכול עסקה, תסמכו עליי, אף אחד לא היה מגיע לתא חשוך עם פלנלית על העיניים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
