שוב דיון סוער בישיבת הממשלה, ושוב היועצים המשפטיים על המוקד. "ניהלתם הסכם כמו מאפיה", האשים שר האוצר בצלאל סמוטריץ', השר דודי אמסלם טען שהם "מתנהגים כמו גנגסטרים", ושר המשפטים יריב לוין האשים את הייעוץ המשפטי ב"עבירה של הפרת אמונים משך 15 שנים". זהו קרב מהלומות נוסף, אחד מני רבים, בין משרד הייעוץ המשפטי לשרי הממשלה. "מתקפה על שומרי הסף", מתריעות שוב הכותרות, ומדברות על המחסום האחרון לפני הפיכתנו לרפובליקת בננות.
כדי שלא נלך לאיבוד בקרב ההאשמות, הנה העובדות: בשנת 2007 החליטה ממשלת ישראל, אז בראשות אהוד אולמרט, להקים צוות בין־משרדי לבחינת סוגיות הנוגעות למערך הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה. ב־2008 הוגש הדו"ח, ובו המלצה לקציבת כהונתם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה השונים. הסיבות פורטו בהרחבה: מדובר בתפקיד בכיר, קשה ומורכב, ורבים מהיועצים המשפטיים נשארים לכהונות ארוכות מאוד של עשרים ושלושים שנה. שהות ארוכה מדי בתפקיד כזה מובילה לשחיקה וסטגנציה של כוח האדם בשירות המשפטי, לרבות עזיבת דור הביניים ופגיעה בקידום כוח האדם הפנימי. מילים של הצוות שמינה אולמרט ב־2008, לא של יריב לוין ב־2024.
אותה ממשלה, עדיין בראשות אולמרט, החליטה ב־2009 לקבל את ההמלצות ולקצוב את כהונתם של היועצים המשפטיים לשבע שנים, תוך קביעה כי יינתן "הסדר כספי ליועץ משפטי שיסיים את תפקידו". במשך 16 השנים שחלפו מאז, נעשים ניסיונות להגיע להסכמות עם היועצים המשפטיים בנוגע לאותו הסדר כספי שיאפשר את סיום תפקידם על פי החלטת הממשלה. מכיוון שהסכמות כאלה טרם נוצרו, בפועל לא היה הסדר ולא הוחלט על קציבת כהונה. בינתיים יועצים משפטיים המשיכו לכהן הרבה מעבר לשבע שנים.
השנה התחדש שוב המשא ומתן, והממשלה הציעה הסדר כספי שבמסגרתו יועצים משפטיים יסיימו את תפקידם ויקבלו פיצוי שינוע בין 13 ל־24 משכורות, תלוי בוותק שלהם. סכום כזה עשוי להגיע לכמיליון שקלים, הסדר כספי נדיב לכל הדעות. אלא שאז הגיעה דרישה נוספת: תקופת מעבר בת שנה, מרגע שיוסכם על הפסקת התפקיד ועד סיומו בפועל. הממשלה לא הסכימה לדרישה הזאת, וקבעה שהמשא ומתן יסתיים בתוך 14 ימים, וכי היועצים המשפטיים יסיימו את כהונתם בתוך 90 ימים.
המחלוקת רלוונטית רק בנוגע ליועצים המשפטיים שהתחילו את תפקידם אחרי 2009, ושאותה החלטת ממשלה חלה עליהם. מדובר בשמונה יועצים משפטיים: של משרד האוצר, משרד המשפטים, משרד הרווחה, משרד החינוך, משרד החוץ, משרד הקליטה, המשרד לשוויון חברתי ומשרד התפוצות. כל אלה מונו אחרי החלטת הממשלה שקצבה את כהונתם, חתמו על חוזה שלפיו כהונתם תהיה בת שבע שנים בלבד, ומכהנים בפועל מעבר לשבע השנים האלה. משרד היועצת המשפטית לממשלה לא באמת קשור לכל העניין הזה; ההחלטה תקפה לגבי היועצים המשפטיים של המשרדים הממשלתיים בלבד.
לכולם יש מניעים
עד כאן העובדות. אל הוויכוח הזה, ששייך בכלל לעולם דיני העבודה, התנקזו כל הוויכוחים והמתחים בין הממשלה לייעוץ המשפטי שלה. במקום לאפשר את הפסקת עבודתם של יועצים משפטיים – שכהונתם נקצבה על ידי ממשלת ישראל לפני חמש־עשרה שנה – במשרד הייעוץ המשפטי האשימו את הממשלה בפעולה מתוך שיקולים זרים ולתכלית פרסונלית. כלומר, לטענתם ישנם שרים המעוניינים להפסיק את כהונתו של יועץ משפטי מסוים שיש להם איתו מחלוקות כאלה ואחרות. ואם לדייק עוד יותר, שר האוצר בצלאל סמטריץ' מבקש לסיים את כהונתו של היועץ המשפטי במשרדו, אסי מסינג.
יש ניגוד עניינים בכך שהיועמ"שים מנהלים את המו"מ על הפסקת עבודתם והם אלה שקובעים שאי אפשר לפטר אותם
ואולם ככל שהטיעון הזה נכון, הוא נכון לשני הצדדים. הרי גם ליועץ המשפטי עצמו יש עניין פרסונלי מאוד באי־הפסקת כהונתו, אבל על זה לא מלינים כמובן. קיים ניגוד עניינים מובהק בכך שהיועצים המשפטיים מנהלים בעצמם את המשא ומתן על הסדר הפסקת העבודה עצמם, והם גם אלה שקובעים שאי אפשר להפסיק את עבודתם כל עוד לא הסכימו להסדר המוצע. ובאמת, מדוע שיסכימו? אפשר להמשיך ככה לנצח, או לפחות עד שתהיה ממשלה נוחה יותר. בינתיים אין הסכמה, אין הסדר ואין קציבת כהונה. החלטת ממשלה נותרה כאות מתה וחסרת משמעות.
מי שנאחז עכשיו בקרנות המזבח לא עושה זאת מסיבות כלכליות. ההסדר המוצע נדיב בהחלט, ולאנשים הללו יש אפשרויות לא רעות מחוץ לשירות הציבורי. אלא שבין היועצים המשפטיים יש הסבורים שנוכחותם במשרד הממשלתי נושאת חשיבות עליונה, ושיש צורך בפיקוח על הממשלה הספציפית הזאת. הם משוכנעים, למשל, שהארכת תפקידם תאפשר להם לפקח על התקציב שמתגבש כרגע. גם המחשבה שהממשלה הזו תוכל למנות חצי מהיועצים המשפטיים, מדירה שינה מעיניהם.
הדיון הזה עושה שימוש בכלים של דיני עבודה, אך בפועל אנו עדים לאותו מאבק כוחות בין המערכת המשפטית למערכת הפוליטית. במבט של דיני עבודה, לא ברור בכלל על מה הדיון: היועצים המשפטיים חתמו על חוזה שקוצב את כהונתם לשבע שנים, ועליהם לעמוד בו.
כולם יצאו מפרופורציה בנושא הזה. מלכתחילה הממשלה איננה מחויבת להגיע להסכמות עם היועצים המשפטיים על הסדר כספי לסיום תפקידם, אלא רק לקבוע הסדר כזה. הממשלה יכלה להחליט על הסדר כספי על פי המלצת הצוות מ־2008, לתת שבעה חודשי שכר כתקופת הסתגלות, ולחסוך לא מעט כסף ובעיקר זמן ומריבות. ככל שהשנים חלפו, כך ההסדרים הפכו נדיבים יותר ויותר. מישהו החליט להגדיל ראש ולהגיע להסכמות, כנראה מתוך חשש שיבוא יועץ משפטי ויתבע מהממשלה פיצויים, והאריך את הסאגה הרבה מעבר לנדרש. גם הייעוץ המשפטי לממשלה, שכלל אינו צד לעניין, למעשה בוחר צד. במשרד הייעוץ המשפטי בחרו להגיש השבוע חוות דעת שקובעת כי יש "מניעה משפטית" לקבוע שכהונתם של היועצים המשפטיים תסתיים בתוך שלושה חודשים.
בסופו של דבר, לכולם בסיפור הזה יש מניעים זרים. שר האוצר רוצה אולי שהיועץ המשפטי של משרדו יעזוב כי הוא מפריע לו לקדם את המדיניות שהוא מעוניין בה, אבל גם היועצים המתחפרים בלשכותיהם עושים זאת כי הם רוצים להשפיע על מדיניות המשרד. כך או כך, המניעים לא באמת משנים. יש כללים, יש חוזים, ויש החלטת ממשלה שקובעת שהיועמ"שים צריכים לסיים את תפקידם אחרי שבע שנים. גם אם שר האוצר אכן רוצה לסיים את כהונת יועצו המשפטי, ומאיץ לשם כך את ההסדר שנסחב זמן רב כל כך – זה לגמרי בסמכותו. המניע לא משנה, ואין צורך לא במניעות משפטיות ולא ברטוריקה מוגזמת נוסח "פיטורי שומרי הסף" או "שוד הקופה הציבורית".
