"אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפינחס" (בבלי, סוטה כב). אפשר לכבד את החרדה החרדית מגיוס, אבל הצביעות בלתי נסבלת.
בדברי ההסבר לחוק מימון מעונות יום לילדי אברכים משתמטים, אין מילה אחת על שימור המגזר החרדי או הצלת עולם התורה. ההנמקות של סיעת יהדות התורה הן פמיניזם, עוד פמיניזם, ולקינוח אינדיבידואליזם. "זכויות אישה על עבודתה ופרנסתה הן זכויות חוקתיות ראשונות במעלה", נכתב שם. אם אתם שותים מים הפסיקו רגע, שלא ישפריץ לכם מהאף. "דיני העבודה מגינים על זכויותיה לעניין תנאי השכר, תנאי ההעסקה, שעות העבודה, מניעת הפליה ועוד. זכויות אלה אינן יכולות להיות תלויות באיש אחר זולת האישה", טוענים בסיעה שהיו"ר שלה חי בדירת פאר, ועל פי דו"ח המבקר שילם משכורות רעב למטפלות ברשת שלו. מה השלב הבא? גולדקנופף מפנה את מקומו לשרה חרדית ודורש את ראשות הוועדה לקידום מעמד האישה?
ההצעה ממשיכה במניפסט נלהב של אינדיבידואליזם: "הצעת החוק מבקשת לקבוע אי־תלות בין הזכויות וההנחות שמגיעות לאם עובדת או לומדת ובין חייה המשפחתיים או האישיים, או מעשי בני משפחתה – שאינם רלוונטיים לזכויותיה". אם חששתם שמישהו שכח את אמנות ליקוק החמאה משני הצדדים, אז יש המשך: "עם זאת, לעניין חישוב רמת ההכנסה לנפש במשפחה לפי מבחני התמיכה, תובא בחשבון גם הכנסת האב". הבעל האברך חזר פתאום לתמונה. האינדיבידואליזם נעצר במקום שבו אפשר להוציא מהמדינה עוד קצת כסף.
חותמו של הקב"ה אמת. אתם מתיימרים לשאת את שמו? בחייאת, דִבקו באמת. הַגידו: אנחנו מפחדים. הודו, אנו חוששים ש"ההשקפה הטהורה" לא משכנעת ולא תחזיק מים מול החלופות. אנחנו חרדים מהאפשרות שבוגרי הישיבות הקדושות יגלו שאפשר אחרת. אנו מבועתים מהמחשבה שהם לא יעמדו על הרגליים בלי הקביים של הסטנדר ולא ינשמו עצמונית מחוץ לבית המדרש. אבל מה שאנחנו מקבלים הוא מפגן של צביעות.
לשיא החוצפה הגיע השבוע העיתונאי החרדי ישראל כהן. "מה יעשו עשרות אלפי חרדים שיגויסו לבסיסים בלי נשים, יוכשרו לקצונה בהליך זריז ויישלחו לחברון, לעזה, למזרח ירושלים או לדרום לבנון?" תהה שופרם של העסקנים במאמר שפרסם בעיתון הארץ. "מדובר בנוער שוחר בן־גביר, עוין את הממסד הישראלי ואת החוק… זהו אסון שהליברלים יבינו רק בעוד כמה שנים, כשייפגשו בנוער החרדי בסיכון, במחסום בשטחים או בבסיס נטול הנשים בפיקוחם של 'קצינים יראי שמיים', שם קוד לבוגרי המכינות הקדם־צבאיות, שהפרויקט המרכזי שלהם הוא הדתת הצבא והדיפת הפרוגרסיבים לברית הפוליטית בין הציונות הדתית לחרדים יהיו פנים פונדמנטליסטיות והרסניות במיוחד".
כהן לא גילה את האור ההומניסטי לאחרונה. אל תחפשו מאמרים קודמים שלו על "זכויות אדם" או "זוועות הכיבוש". זהו צעצוע חדש אצלו, כי במערכת ההפעלה שהוא גדל בתוכה אין אמצעי שלא מקדש את המטרה. המסקנה העגומה היא שאין גבול, באמת אין גבול, לציניות החרדית.
רימון עשן
מי שטס במטוס קל מעל האזור, או סוטה ברכבו מהכבישים הראשיים ומשוטט עמוק בשטח, יודע שמצב ההתיישבות היהודית בגליל עגום מאוד. הרוב המוחלט של השטח מכוסה בבנייה ערבית, רובה לא חוקית. עשרות שנים לא הוקם יישוב יהודי בגליל, ביישובים הקיימים אין כמעט קרקעות פנויות ואלו שיש עולות הון תועפות. התוצאות העגומות בהתאם: רוב היישובים הקיימים הם נקודות זעירות ומתוחמות שכמעט לא מתפתחות.
היישוב בית־רימון שבגליל מוקף ביישובים ערביים: רומת־הייב, רומאנה, עוזייר, בועיינה־נוג'ידאת, טורעאן, כפר־כנא, משהד. לפני 25 שנה התקבלה החלטת ממשלה להקים בסמוך לו את "רימון ב'". התכנון היה להקים את הנקודה כיישוב עצמאי בשם "שיבולת" עם חידוש חברתי מרענן – עשרים אחוזים מהאוכלוסייה יהיו בעלי צרכים מיוחדים אשר ישולבו בקהילה. גם ציונות וגם עשייה חברתית.
לפי הטענה המוזרה של מועצת טורעאן, הצהרת כוונות של הנציב הבריטי משנת תרפפו אמורה לחסום הקמת יישוב יהודי בשנת 2024
בישראל כמו בישראל ההליכים התקדמו בעצלתיים, והחלו לתפוס תאוצה רק באמצע העשור הקודם. אחרי אינספור התנגדויות של הירוקים והמתכננים המליצה הוולנת"ע (ועדת משנה לנושאים תכנוניים עקרוניים) על הקמת היישוב, ובאוגוסט 2018 התקבלה החלטת ממשלה עדכנית בעניין. מוסדות התכנון המשיכו בעבודתם וקידמו תב"ע ל־350 יחידות דיור, שהופקדה לקראת סוף 2022.
מי שהכריזה מלחמה על התוכנית היא המועצה המקומית טורעאן, השוכנת כחמישה קילומטרים ממזרח לבית־רימון. מעבר לטענות בדבר "פגיעה בערכי נוף וטבע", וכי "הקמת היישוב נועדה ליצור חיץ בין יישובים ערביים", טורעאן העלתה טענה שומטת לסת: בפנקסי הטאבו מתקופת המנדט, לצד הדף שבו נרשמו אדמות הכפר טורעאן, נוסף בכתב יד אנונימי כי המקרקעין שעליהם אמורה לקום שיבולת שייכות "לנציב העליון, לעת עתה, לטובת הכפר טורעאן". לטענת מועצת טורעאן, מדינת ישראל – שנכנסה בנעלי הנציב – מחויבת לכבד את התוכנית שהגה הנציב להעניק בעתיד את הקרקעות לכפר טורעאן.
רקע קצר: בשנת 1928 חוקק המנדט הבריטי את פקודת הקרקעות במטרה לעשות סדר ברישום המקרקעין ולגרום לתושבים הטוענים לבעלות להוכיח אותה ולהירשם ב"ספרי האחוזה המנדטוריים". אדמות שהיו בבעלות הסולטן נרשמו על שם "הנציב העליון מטעם הוד מלכותו". מטעמים פוליטיים של ריצוי המוכתרים, קרקעות "מוואת", כלומר קרקעות נטושות (מתות), נרשמו לפעמים לטובת כפרים סמוכים. מדובר בקרקעות נטושות השייכות למדינה, כלומר לנציב, ומשמעות ההערה היא שאם בעתיד הקרקעות יופשרו לבנייה, יילקחו בחשבון האינטרסים של הכפר הסמוך.
בשכל ישר, ברור שטענה כזו אמורה להידחות על הסף. ההערה הזו, בהנחה שהיא לא מזויפת, איננה הוכחת בעלות אלא הצהרת כוונות כללית של הנציב הבריטי משנת תרפפו. התוכניות שאולי תכנן אז הנציב לא אמורות בשום צורה לחייב את מדינת ישראל. תפקיד המנדט הבריטי היה להקים כאן בית לאומי ליהודים, לא לקבוע איך יחולקו קרקעות הארץ בין יהודים לערבים. יש גם טענות משפטיות חזקות נגד טורעאן, כמו התיישנות, שיהוי ועוד, ובכלל, "הכפר טורעאן" מתרפפ"ו איננו המועצה המקומית טורעאן, שהיא ישות משפטית אחרת לחלוטין שהוקמה בשלהי שנות החמישים.
הנתבעת, רשות מקרקעי ישראל, מעוניינת להגן על ההחלטה להקים יישוב חדש. רמ"י החלה לנסח את תגובתה, אבל בשיחות פנימיות התברר לה שפרקליט מחוז צפון לעניינים אזרחיים, איתן לדרר, דווקא סבור שהצדק עם תושבי טורעאן, ושהמדינה צריכה לאפשר להם להתפשט מזרחה עד לאדמות של בית־רימון. אנחנו נמשיך לעקוב.
