תשמעו סיפור. בשנה שעברה, חודשיים אחרי שבעה באוקטובר, נסעתי לסיור בעוטף. נכנסתי לקיבוצים החרוכים. הדלקתי נר זיכרון בכמה מיגוניות. וביקרתי גם בנקודה שבה התקיימה המסיבה של הנובה. זה היה בחודש דצמבר. האוויר בעוטף היה קר ונקי. מעבר לגדר, מרצועת עזה, נשמעו פיצוצים איומים. המלחמה הייתה אז בשיאה. גם עכשיו היא בשיאה נדמה לי. אבל אז, באותם ימים, התנהלו ברצועה קרבות נחושים ומרים.
כשהגעתי למתחם הנובה, ראיתי אנדרטה פשוטה ומאולתרת שמישהו הקים שם. היום האנדרטה הזו כבר ממוסדת ומאורגנת יותר, אבל אז הכול היה טרי וחשוף. מישהו שתל באדמה מאות עמודים, ועל כל עמוד נתלתה תמונה של אחד הנרצחים מהטבח במסיבה. תמונת פרופיל פשוטה, בגודל של דף איי ארבע רגיל, בלי שם, בלי פירוט, בלי כלום. זו הייתה אנדרטה מאולתרת של פנים יפות. ואני הסתובבתי בתוכה ולא הפסקתי לבכות.
ובשלב מסוים, בקצה האנדרטה, ראיתי תמונה של בחורצ'יק ג'ינג'י, עם פנים שמנמנות ועיניים טובות. התמונה שלו הייתה ממש בקצה המתחם, אז לרגע אחד, רך ועצוב ודקיק, יכולתי להיות מולו, רק הוא ואני. אני לא יודע למה, אבל מכל התמונות של כל הנרצחים, התמונה הזאת תפסה אותי, במשך כמה שניות ארוכות נעמדתי מול הפנים השמנמנות והטובות שלו. התרגשתי לחשוב שהוא היה כאן, במסיבה הזאת, התרגשתי לחשוב שהוא היה כאן בעולם.
כשחיפשתי את התמונה שלו בגוגל, הגעתי לשם של האיש הטוב הזה – דורון בולדס, מגן השומרון. לא רחוק מפרדס חנה. הוא היה שף באיזו חווה ברמות מנשה, הייתה לו עגלה שבה היה מכין כריכים מפנקים, עם בשר אסאדו מפורק. הוא נסע למסיבה כדי להקים דוכן של אוכל. וגם הוא נרצח שם, בין מאות האנשים והנשים, הקדושים והטהורים והזכים.
כשחזרתי הביתה העליתי את התמונה של דורון לפייסבוק, ושאלתי את העוקבים שלי, אם מישהו מהם אולי מכיר אותו. רציתי להבין את האיש הזה. רציתי ללמוד עליו, לשמוע עליו סיפורים. בתוך כמה דקות הפוסט שלי התגלגל לאנשים שהכירו את דורון. ובתוך כמה שעות כבר התכתבתי עם אחותו המתוקה, ועם מורה אחת, שלימדה אותו בתיכון ואהבה אותו מאוד. ואחותו של דורון, שי, סיפרה לי עליו. וגם סיפרה לי שהיא עומדת לפתוח בקרוב עגלת סנדוויצ'ים לזכרו. בוא לבקר, היא כתבה לי. ואני הבטחתי לה שאני אבוא.
כל זה קרה מזמן, לפני כמעט שנה. והחיים, כמו שהחיים יודעים להיות, שטפו אותי והשכיחו ממני הכול. הבת שלנו רוני נולדה. והספר שלנו יצא לאור. והמלחמה לא הפסיקה לרגע אחד לפעום. החיים קרו. וכמעט שכחתי את דורון. אבל אז, לפני שבוע בערך, נסעתי להרצאה ביישוב חריש. וכבר כשסגרנו את ההרצאה ידעתי – בדרך לחריש, אני אקפוץ לגן השומרון, למשפחה של דורון. וכך היה. הגעתי לעגלת הכריכים של שי. במשק בולדס. וגם בכרקה, שהוא חבר טוב שלי, שגר שם באזור, הגיע לשם, לשבת איתנו קצת, ולאכול.
וכשהגעתי לעגלה ניגשתי לשי, והצגתי את עצמי, ושי זיהתה אותי מהפייסבוק, ודיברנו קצת, היא הכינה לי כריך עם בשר, למרות שאני לא אוכל בשר בכלל. והיא הציגה לנו את אמא שלה, יהודית, שישבה בשולחן קק"ל, לא רחוק מהעגלה. וחייכתי אליה, ונופפתי לה לשלום. וכשקיבלנו את הכריכים שלנו, ניגשנו ליהודית והתיישבנו לצידה. ודיברנו איתה ועם שי, על דורון המתוק, ועל השנה הקשה שעברה עליהן, ועל החיים האלה, שיש בהם כאב, וסבל, וחסד וצחוק. יהודית ושי סיפרו לנו על דורון. הוא היה איש של חופש. איש של אוכל. כל מי שנתקל בו, נשבה בקסם שלו. הוא היה גבר שמנמן עם לב של אפרוח מתוק. יהודית סיפרה לנו שגם ברגעיו האחרונים דורון ניסה לעזור לאנשים שהיו שם במסיבה. שתי בחורות מחיפה סיפרו למשפחה שדורון הציל אותן מניסיון אונס איום. ובסרטון האחרון שבו רואים אותו, סרטון שהמחבלים צילמו, דורון יושב על טנדר של החמאס, ומחבק באהבה אנשים שהוא לא מכיר. הוא ניסה לעזור להם. בזמן שחטפו גם אותו. רגע לפני מותו הוא דאג לאנשים אחרים. יהודית סיפרה לי שהבן שלה הוא אריה. הוא בחיים לא היה נכנס לעזה. הוא בוודאות נלחם במחבלים שניסו לחטוף אותו. והם ככל הנראה ירו בו למוות, וזרקו את הגופה שלו, בתוך שטח הרצועה. במשך שלושה ימים לא היה ברור אם הוא חטוף או נעדר. אבל אז, ביום שלישי, חיילים מצאו אותו והחזירו אותו למשפחתו. שי הראתה לנו סרטון זיכרון קצר שהמשפחה הכינה. צפינו בו, והתרגשנו מאוד. והלבבות של כולנו היו פתוחים. והעיניים של כולנו היו עצובות ורכות. ולפני שהלכנו משם, ביקשתי מיהודית וממשי חיבוק. והן חיבקו אותי ואת בכר. אנשים זרים שהן לא מכירות. ובכל זאת התחבקנו. בכל זאת התנחמנו ביחד. החיים כל כך קשים, וכואבים. השכול הוא אוקיינוס של ייאוש ושל בדידות. ומול הבדידות הזאת אפשר להציע את היחד. אפשר לנסוע לעגלת כריכים מחוץ לגן השומרון. אפשר לאכול, ולשוחח, ולהתחבק ולבכות.
וזהו, זה הסיפור שלי. שנה שלמה חלפה מאז שהעצב המר של שמחת תורה שטף את האדמה הטובה שבה אנחנו חיים. וכל מה שנותר לנו, זה לאהוב זה את זה. לתמוך זה בזה. לחבק זה את זה. להרעיף על עצמנו חמלה וחסד. לזכור את האנשים הטובים שאיבדנו לפני שנה, בטבח הנורא. לזכור אותם באהבה. הרי הם מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מחדש מדינת היהודים.
