יום הזיכרון הראשון לשבעה באוקטובר חלף, ועדיין אנחנו קרוב מכדי לשפוט כיצד יתעצב הזיכרון של היום הגרוע בתולדותיה של ישראל. אולי גם כי האירוע עדיין נמשך. ישראל זוכרת ונלחמת. בזמן הטקסים, צה"ל נערך למתקפה באיראן. לוחמים מתמרנים שוב בצפון הרצועה ובדרום לבנון.
רבות דובר על שני הטקסים, שבסוף לא נערכו במקביל אלא בזה אחר זה. אבל עצם קיומם של שני אירועים לא יצר את הקרע אלא שיקף את מצבנו: את משבר האמון הגדול בין חלק מהמשפחות ומהעם ובין הממשלה, ואת החשש של הממשלה מכל מגע לא מהונדס עם הציבור. התוצאה הייתה קלטת אחת בהפקת הממשלה, ולעומתו טקס של אזרחים עם קהל של משפחות, בלי הפוליטיקאים ובלי אזכור שלהם.
ביחס לגודל המחדל, היקף השכול והכאב, והעובדה שבעזה עדיין נמצאים מאה ואחד חטופים, זה היה יום זיכרון מאופק לעילא. בשני הטקסים ניכר המאמץ לכוון אל מכנה משותף רחב. הטקס הממשלתי לא נוצל לתעמולה מופגנת, והעצרת המרכזית של המשפחות עברה צנזורה עצמית כדי להרחיב את תחושת השייכות של רבים. מלבד חצי משפט מיותר של אביב גפן, היה שם ים של כאב ומעט משפטים נוקבים. וכן, קריאה לחקור את המחדל היא לא פוליטיקה אלא ציפייה אזרחית בסיסית.
הממשלה התעקשה על הפקה לפריים־טיים, אף שבמדינת ישראל מציינים את המועדים הרשמיים בתאריך העברי. כך ביום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, וכך גם באזכרות של מלחמות ישראל הקודמות. בין אם בגלל השנה העברית המעוברת ומלאת 12 חודשים לטבח, ובין אם בשל רצונה להיות שותפה בעיצוב הזיכרון, שהרי שבעה באוקטובר התקבע כתאריך הקובע בתודעה הלאומית והעולמית. זה לא היה טקס אזכרה. קדיש ויזכור לא היו שם, רק שני נאומים. תהיה גם עוד אזכרה, ממלכתית כמו שצריך, בהיכל הזיכרון בהר הרצל, ביום ראשון שאחרי שמחת תורה.
בשני הטקסים ניכר המאמץ לכוון אל מכנה משותף רחב. הטקס הממשלתי לא נוצל לתעמולה מופגנת, והעצרת המרכזית של המשפחות עברה צנזורה עצמית
זה גם המועד שבו המדינה צריכה לערוך את האזכרה הממלכתית בשנים הבאות, בסמוך למועד העברי. זה גם תאריך האזכרות של הנופלים והנרצחים לפי מסורת ישראל. התאריך הלועזי יהיה כנראה היום שבו מרבית הציבור הישראלי יציין את המלחמה, גם הוא בהתאם לאילוצי הלוח. בשנה הבאה למשל, 7 באוקטובר חל בחג הראשון של סוכות. זה גם המועד הנכון להמשיך בו את המסורת החדשה של טקס המשפחות, וזה בסדר שיהיו שני טקסים (ביום הזיכרון לחללי צה"ל למשל, אחרי הטקס הממלכתי בכותל יש שורה ארוכה: "שרים בכיכר" בתל־אביב, "שרים, זוכרים ומספרים" בבריכת הסולטן בירושלים, "שרים לזכרם" בכנסת, ועוד רבים. ערוצי הטלוויזיה השונים משדרים לפי בחירתם). לשבעה באוקטובר זה ראוי במיוחד: טקס לאומי, בעל אופי ממלכתי, אבל בלי מעורבות של המדינה עצמה. אנדרטה לאותן שעות איומות שבהן לא הייתה מדינה.
השם לא יעזור
גם שנה אחרי, עדיין לא ברור איך יקראו למלחמה הזאת. ראש הממשלה מעדיף שהסיכום ההיסטורי לא יהיה רק של היום השחור ההוא, אלא של מה שבא בעקבותיו. בעבר הציע את מלחמת בראשית, השבוע הודיע שינסה לכנות אותה מלחמת התקומה. אבל שום מיתוג מחדש ושום ניצחון מוחלט לא יבטל את אותן שעות ארוכות של פוגרום, שרק אחריהן הגיע צה"ל הגדול. דור שלם נשבע לא לשכוח, לא לטשטש, לא לטייח את מה שהיה. מהקונספציה ארוכת השנים, דרך שנת הקרע שלפני, הרשלנות הפושעת והעיוורון; לפני, באותו יום עצמו, ובשנה שאחריו. יש לכך סיבות טובות ומפורטות, ואנחנו עדיין באמצע מלחמה, ובכל זאת העובדה שכמעט כל האחראים למחדל עדיין בכיסאותיהם ביום השנה, היא עדות למה שנשאר מתרבות האחריות בישראל.
בניגוד למלחמת יום הכיפורים, זו הנוכחית לא תיזכר כמלחמת שמחת תורה. זה פשוט לא שם למלחמה. את שמיני עצרת הרוב לא מכירים. חמישים שנה ויום מפרידים בין שתי המלחמות. הרבה קווי דמיון מדוברים: מחדל, עיוורון, שעות של סכנה קיומית. אבל גם הרבה מאוד הבדלים בהמשך: גם במשך המלחמה, בתוצאה המובהקת. גם בפוליטיקה. גולדה ניצחה בבחירות שנערכו חודשיים אחרי המלחמה, אבל כמה חודשים אחרי שקיבלה את אמון הבוחר היא בכל זאת התפטרה בעקבות דו"ח ועדת החקירה. המהפך וקריסת מפא"י קרו רק ארבע שנים אחרי. לעומתה, נתניהו פועל בכל כוחו לדחות את המפגש עם הבוחר בקלפי. לא עולה בדעתו אפילו התחייבות כללית לבחירות "אחרי המלחמה" כדי לחדש את אמון הציבור. על ועדת חקירה ממלכתית אין מה לדבר. גם כשזו תקום, עבודה יסודית לערעור האמון בה כבר נעשתה.
אותו אולטימטום
שנה חלפה, ומצבו הפוליטי של נתניהו משופר משניתן היה לשער. לפי הסקרים, את הגוש הוא לא מצליח להגדיל, גם בשבוע המוצלח ביותר של המלחמה, אחרי פיצוץ הביפרים וחיסול נסראללה, אבל הוא כן מתחזק על חשבון שותפיו בגוש. הבשורה האמיתית מבחינתו הייתה הצטרפות סער. בלי תיק בינתיים, גם בלי הסכם קואליציוני. מי שפעם נשא את נאום הסמרטוטים, החליט להיכנס לממשלה במחיר רצפה. בחרדים זה הפיח רוח חיים. גולדקנופף הציב השבוע אולטימטום: בלי חוק גיוס, לא יתמכו בתקציב. אותו אולטימטום בדיוק הוצב גם נגד התקציב הקודם, עוד בטרם המלחמה. תקציב היה, חוק גיוס לא.
גם עכשיו חוק הגיוס הוא אתגר פוליטי מורכב יותר מהתקציב, בין השאר בגלל ההבנה שבלא תקציב הממשלה נופלת, אבל בלי גיוס היא תשרוד. גם בשל ההתנגדות הלא מבוטלת באגף האידיאולוגי של הליכוד ובחלק ממפלגת הציונות הדתית להעברת חוק השתמטות בעיצומה של מלחמה, כשבנינו מתמרנים בעזה, בלבנון, ואולי ערב מתקפה באיראן. ובכל זאת, החרדים משוכנעים שההיצמדות של סער להגדרה של "חוק מערכת הביטחון" מקפלת בתוכה הסכמה לזרום איתם.
בשבועות האחרונים אריאל אטיאס, איש ש"ס, עובד צמוד עם יועמ"ש מערכת הביטחון ועם היועמ"שית של ועדת החוץ והביטחון על נוסח חוק. החרדים מכוונים שיהיו בו מספרים דומים לשנת הגיוס הנוכחית, אבל בלי סנקציות חריפות במקרה שהיעדים לא ימולאו. ההערכה בחלק מהמפלגות החרדיות היא שגם אם החוק יעבור איכשהו בכנסת, הוא לא יעבור בג"ץ, אבל עצם אישורו תפתור את בעיית הקיצוץ במעונות לעוד שנה לפחות. וכמה ארוכה היא שנה, למדנו כולנו על בשרנו.
