תארו לכם שבין 7 באוקטובר ליום הכיפורים היו נבחרי ציבור ובכירי מערכת הביטחון נושאים נאום בסגנון כדלהלן.
אשמנו. חובתנו לבקש סליחה ומחילה מפני שנכשלנו, ובכישלוננו הכשלנו עם שלם. במחדלינו צרבנו את תולדות העם בטבח הקשה ביותר שניחת עליו מאז הוקמה מדינה. המזל הצילנו באותו יום שבו נחשף קלוננו בדרום, כשלא נפתחה במקביל חזית גם בצפון. מזל, ולצידו תעצומות הנפש של גיבורים מקומיים, שכיסו על טעויותינו, קמו ונלחמו בבתים, בכבישים ובחצרות, בנשקים קלים ובחוליות מאולתרות, מול גלי המפלצות מעזה.
תעינו. אנחנו במערכה שהכרזנו מעל כל במה ביטחונית שאנחנו מוכנים אליה היטב, מול שני ארגוני טרור, שאותם הגדרנו כאיום הייחוס העיקרי שלנו. כעבור שנה של לחימה, בעלויות עצומות וחסרות תקדים בכל ממד, צריך להודות שלא עמדנו במשימה. קיבלנו מהציבור כל מה שביקשנו, לפני 7.10 ואחריו, אבל חמאס וחיזבאללה עודם קיימים, עודם מאיימים. למרות הצהרותינו הרהבתניות, לא היינו מוכנים למלחמה בהם, לא השכלנו להכין תוכניות מכריעות, ולא הצלחנו לממש ניצחון.
שיחתנו. הכישלון שלנו הוא לפני הכול מקצועי, ולכן הוא דורש יותר מבקשת סליחה. הוא דורש גם הפקת לקחים, באופן ביקורתי, עקרוני וכן. יש להבין, לא מדובר בכישלון של "קונספציה". הקונספציה היא רק חלק ממנו. זהו כישלון רחב ועמוק הרבה יותר, קריסתה של פרדיגמה שלמה של ביטחון לאומי, תפיסת עולם שאימצנו, שבבסיסה הנחות יסוד רבות שהתבררו כלא רלוונטיות, לא מציאותיות, ובעיקר לא מקצועיות.
סררנו. נפלנו שבי לפרדיגמה ששטפה את העולם משנות ה־90. האמנו ש"תם עידן המלחמות". שאבנו מפנטזיות השלום הליברליות של העולם המערבי, שעיצבו את תודעת המב"מ שלנו בשנות "קץ ההיסטוריה". ככל שחלף הזמן, הגישה קנתה אחיזה בכלל מערכת הביטחון – עד שהפכה לאמת מובנת מאליה.
סררנו. נפלנו שבי לפרדיגמה ששטפה את העולם. האמנו ש"תם עידן המלחמות". שאבנו מפנטזיות השלום הליברליות של העולם המערבי
קישינו עורף. הפרדיגמה הפכה לדוגמה, שציוותה עלינו קיבעון ואטימות. המצאנו מערכת מושגים שלמה, שפת סתרים ליודעי ח"ן. הגדרנו מחדש “מלחמה", “ניצחון", “הכרעה", “זירה", “איום", “אויב". שינינו את כל יעדי הביטחון הלאומי. מי שאימץ את הדוגמה, התקדם. את הכופרים שהעזו לדבר ולחשוב אחרת, הרחקנו. האמנו שיש בידינו אמיתות מוחלטות, פרדיגמת הביטחון הלאומי שלנו נראתה לנו עמוקה, רחבה, מלאת חוכמה ותחכום.
לצנו. הפרדיגמה הכתיבה לנו שאין כל צורך להתכונן למלחמה. מכאן נולדו כל כשלינו, שהולכים ומצטברים זה על גבי זה, מאז שנות ה־90, למחדל ביטחוני קולוסאלי. זו הסיבה לבניין הכוח הלקוי של צה"ל. מכאן מגיע הזלזול בצבא היבשה. פה נולדה הזנחת התוכניות האופרטיביות, שכבר לא היו אפילו במגירה. גם השגיאות בהבנת המודיעין, האמונה העיוורת בטכנולוגיה, השלכת יהבנו על עיצוב ה"תודעה" של האויב, היומרה לקרוא את כוונותיו ואת ה"אינטרסים" שלו – גם אלו נובעים מאותה זחיחות פרדיגמטית.
גזלנו. מתוך יהירות דוגמטית הגדרנו את האויבים בצמצום מרבי, אבל את הצרכים שלנו בהרחבה מרבית. כך בנינו מפלצת ביטחונית בעלויות עתק, שלא הצליחה לספק לאזרחי מדינת ישראל את ההגנה שהם זקוקים לה, אפילו בתנאי המינימום שאליהם התחייבנו. התחלנו לדבר בתפוקות בלי תשומות, בתוצאות בלי הוצאות. את האמת והביקורת החליפה היחידה המושקעת ביותר שלנו, דובר צה"ל, שייעודו הנדסת תודעת הציבור הישראלי, כך שאיש לא ירהיב עוז לבקר אותנו או לחשוף את עדר הפילים הלבנים שרובצים במשרד הביטחון.
כיזבנו. כעת התגלה לעיני כול שהפרדיגמה שלנו הייתה ריקה, מתחכמת, ובעיקר מנותקת כליל מההיסטוריה ומהמציאות הביטחונית. הרגשנו כמו "מומחים", אלופי הביטחון שאכלו מעץ הדעת הביטחוני, אבל גילינו שאנחנו אלכימאים. נפלנו במלכודת האינטלקטואלית הידועה מכול: התאהבנו בתיאוריה ובתבונתנו הגדולה – בתחום שבו הדבר החשוב ביותר הוא החיבור לעולם הממשי, תובנות מעשיות, פתיחות, ביקורתיות וגמישות מחשבתית.
יעצנו רע. התוצאה המקצועית של כל אלה, שעליה אנו מתחרטים מעומק הלב, היא הזנחה רבת־שנים של הביטחון הלאומי. חיברנו את עצמנו לתפיסת ביטחון מופרכת של אליטה מערבית שאננה, ובזמן שאנחנו הִשמנו, הביטחון הלאומי הרזה.
רשענו. זהו הכישלון המקצועי שלנו. אבל בו לא די. מפני שבעקבותיו הגיע גם כישלון מוסרי ופוליטי. מוסרי, משום שהתחברנו בעיני עצמנו לקהילת ה"מומחים", האליטה בעיני עצמה, והפכנו לאליטיסטים בעצמנו. בפרדיגמה שלנו יש מרכיבים מרכזיים, כמו חיל האוויר ויחידות העילית, ומרכיבים שלא באמת החשבנו, כמו חיילי החי"ר והשריון. החשבנו את עצמנו לאצולה, ואותם לצמיתים.
דיברנו דופי. שכחנו שאפילו בפרדיגמה שלנו, ההקרבה איננה פרופורציונלית לחשיבות. שמהעובדה שמשהו נראה לנו אסטרטגי, לא נובע שהוא עליון, שמסירותו גדולה יותר, שמגיע לו יחס מיוחד. היום אנו רואים את הלוחמים והמילואימניקים שעוברים חודשים ארוכים בלחימה – שבשל קוצר ידנו נמשכת כבר יותר משנה – בלי חיבוק מהמשפחה, בלי עבודה, לימודים או חיים אישיים. בנאמנות טוטלית הם חיים באבק, בבוץ, בשמש הקופחת ובסופות החורף, אוכלים מנות קרב ולא ישנים, מול היתקלויות ומטענים – והם ממשיכים להילחם, לפשוט ולהסתער. הם מתייצבים בקו החזית והאש, בסיכון מוגבר לחייהם ולשלומם. זלזלנו בהם, הזנחנו אותם, התנשאנו עליהם. אבל כשנזקקנו להם, הם היו שם, בגבורה עילאית, בהקרבה אישית, עם משפחות תומכות בעורף, שמשלמות גם הן מחיר עצום.
מרדנו. בושתנו עצומה – וכך גם כישלוננו הפוליטי. האליטיזם הזחוח שאימצנו הוביל אותנו לחטא נגד הדמוקרטיה, כלומר נגד העם. תחושת אני ואפסי עוד, שלפיה אנחנו נישאים מעם, כול־יכולים וכול־מבינים, חיברה אותנו לאותה אליטה מיוחסת ש"לשלטון נולדה", ומינתה את עצמה לגבור על נציגי העם. בשנה שלפני המלחמה, בשם האינטרס המשותף האליטיסטי שלנו, איימנו על הממשלה, פגענו בכשירות מערכת הביטחון, והפכנו את קיום העם לבן ערובה של מאבקנו הפוליטי האליטיסטי. הובלנו את ישראל לשפל דמוקרטי שכמותו לא ידעה, על סף קריסתה של המדינה.
תעתענו. על כל אלה אנחנו מכים על חטא. אבל יותר מכול אנחנו מבקשים מחילה על מה שניצב מעל הכול: שספק אם יש בנמצא ולו איש מערכת אחד, נבחר ציבור או בכיר ביטחוני, שיודה בכאב ולו רק באמת אחת מכל אלה.
