השבוע, ב-7 באוקטובר, התקיים טקס אחד מטעם ממשלת נתניהו, וכנגדם טקס שני בתל אביב, של מתנגדי נתניהו. אלו מבקשים לשכנע אותנו שכמעט ניצחנו, ואלו שכמעט הפסדנו. שניהם רוצים שנחזור כמה שיותר מהר לחיים שהיו לפני ה7.10. שניהם טועים; טרם ניצחנו וב"ה בוודאי לא הפסדנו. אנחנו בדרך לניצחון, התחלנו בתהליך, אבל הדרך לא פשוטה וייתכן שהיא גם לא קצרה. זוהי דרך שתוביל לשינוי פני המדינה. בסוף הדרך, עם ישראל ומדינתו יהיו שונים ממה שזכור לנו מה-6.10.
ברור שגם באמצע תהליך, יש צורך לציין בצורה מיוחדת, רצינית ובעלת משמעות את מה שקרה לפני שנה. בצורה אותנטית, שלא רק תחבר אותנו למה שהיה – אלא גם תתן תקווה לעתיד מבטיח יותר. אז מה עושים?
מחדשים את המסורת הישראלית, את מצוות ה'. מחדשים את העלייה לרגל, את העלייה לירושלים בחג.
תמצית הרעיון הינו פשוט: להגיע לירושלים בחג, כל חג, באחד מימי החג (פסח, שבועות וסוכות), ללון בה לילה אחד, לאכול לפחות סעודה אחת עם המשפחה הרחבה, ולנסוע הביתה. זהו – זה כל המצווה.
איזה יום בחג (יש לפחות 7 ימים בכל חג) איפה ללון – הבחירה בידינו. כל אחד בוחר מה שטוב לו. אבל הסעודה המשפחתית צריכה להיות מיוחדת. בסעודה זו, לטעמי, חייב להיות נוכחות מייצגת לכל אחד מ"שבטי ישראל". אחד שמגדיר את עצמו דתי, מישהו מסורתי, אחד לפחות חרדי ואחד חילוני – לפחות נציג אחד מכל שבט. להרבה מאתנו זה פחות או יותר מגדיר את המשפחה הרחבה שלו, אבל במקרה שאתם הומוגניים למדי – תזמינו בני דודים רחוקים יותר (ואפילו שכנים).
מתאספים ואוכלים יחד סעודה אחת בירושלים. סעודת ברית, סעודת הלאום – סעודת המשפחה הישראלית. כל משפחה יכולה להכין תוכנית שמתאימה לבני הבית שלה: מומלץ כמה שפחות אקטואליה (כדי שבחג הבא לא תצטרכו לחפש מועמדים חדשים), אוכלים, מחזקים את הקשר, ישנים בירושלים ונוסעים הביתה. ואז מתחילים לחסוך לחג הבא. פשוט.
ולמה זה טוב לנו?
מפגשים כאלה בונים ומטפחים את המשפחה הישראלית. הם מבהירים לנו שאנחנו בעצם אוסף של שבטים, ושכל שבט באומה מגדיר אחרת את הקשר שלו עם הקב"ה. אומה של שבטים, בה נוצרת סעודה לאומית חגיגית רק כאשר היא כוללת נציגות מכל שבט ושבט, ויושבים הם יחד. אם יחסר שבט אחד משבטי ישראל – מדובר בסתם סעודת חג, ולא בביטוי של הלאום הישראלי.
סעודה כזאת עושה לנו טוב כיון שאנחנו מתיישבים יחד ואוכלים בירושלים לפני ה'. וכל אחד מבין את ירושלים, ואת העמידה לפני א-לוהים אחרת. יש כאלה שירושלים עבורם היא הכותל, יש שנמשכים להר הבית, יש שרואים בהר הרצל או בגבעת רם את התמצית הירושלמיות שלהם. הקב"ה גדול מספיק להכיל את כולנו. ומתוך ההיכרות של כל אחד ואחד ש"אב אחד לנו" – מתקיים בנו "אחים אנחנו".
סעודה כזאת תעשה לנו טוב כי אף אחד לא אמור לשנות את או להשפיע על השני – מדובר רק בלילה אחד. ואז נוסעים הביתה כל אחד למקומו, כל אחד עם תפיסת עולמו הדתית והפוליטית שלו. אך גם כשנמצאים בבית, וכל אחד חי את החיים היהודיים שלו, נזכרים שבעוד כמה חודשים נהיה שוב יחד ללילה אחד, בסעודה משותפת. החיות הישראלית לא תתמצה בממלכתיות וגם לא בשבטיות רדיקאלית אלא בתנועה שביניהם, ברצוא ושוב תמידי.
מפגש כזה תיטיב עמנו כי בתורה הקב"ה מבקש מאתנו בסך הכל לבוא. כמו כל הורה. מה שהורים מבקשים בעיקר בחג – זה שהילדים יבואו. אם יביאו מתנות, זה נחמד – אבל העיקר שהם יגיעו ונשב יחד כמשפחה. הקב"ה מבקש מאתנו פעם אחרי פעם בתורה – רק תבואו. ואפילו הבטיח ברכה מיוחדת, ייחודית, למי שעולה לירושלים לחג – "לא יחמוד איש את ארצך, בעלותך לראות פני ה'" – כמה רלוונטי ומתאים לנו.
בפועל מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו, כל אחד מאתנו? אנחנו יכולים לעלות לרגל. זה דבר אפשרי לכל אחד. זה לאו דווקא קל: לארגן למשפחה לילה בירושלים בחג זו משימה. זה בוודאי לא זול, וגם לא פשוט לחפש נציגים מכל שבט… אבל זה לא מעבר ליכולות שלנו. במיוחד השנה, כאשר ברור לכולנו שאי אפשר להמשיך לחגוג את החגים, את סוכות ואת שמיני עצרת, כמו בשנים קודמות. מחפשים משהו אמיתי יותר, מושרש עמוק במקורות שלנו ובמסורת ישראל, משהו שבאמת בונה ומטפח את האומה שלנו. דווקא השנה נתחיל לחדש את המצווה של עליה לרגל.
