תחל שנה וברכותיה

"אחות קטנה תפילותיה עורכה ועונה תהילותיך, אל נא רפא נא למחלותיה, תכלה שנה וקללותיה". פיוט זה, שחיבר במאה ה־13 רבי אברהם חזן גירונדי, פותח את תפילות ראש השנה. הפיוט מתאר, בית אחר בית, את מצבה העגום של כנסת ישראל הנמצאת בגלות ואיננה חדלה לצפות לגאולה ולישועה, ולהצהיר על נאמנותה לברית שכרת הקב"ה עמנו ערב כניסתנו לארץ ישראל – ברית שעוברת מאז ועד ימינו מדור לדור.

הייסורים בגולה רבים ותחינות הפייטן בהתאם: "בנועם מילים לך תקראה, ושיר והילולים כי לך נאה, עד מה תעלים עינך ותראה זרים אוכלים נחלותיה תכלה שנה וקללותיה". "מתי תעלה בתך מבור ומבית כלא עולה תשבור ותפליא פלא בצאתך כגיבור… תכלה שנה וקללותיה"; "חילה קבעו הגוי כולו… ולבה קרעו ובכל זאת לא ממך נעו מעגלותיה, תכלה שנה וקללותיה".

בבית האחרון נמצאת התקווה: "חיזקו וגילו כי שוד גמר, לצור הוחילו בריתו שמר לכם ותעלו לציון ואמר סולו סולו מסילותיה, תחל שנה וברכותיה".

רש"י, שחווה את גזירות תתנ"ו, ביאר שהתורה פותחת בבריאת העולם "משום 'כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". כפי שכתב לימים הרב יהודה לייב פישמן מימון: "האהבה לארץ ישראל והגעגועים אליה שהקסימו את נפשותינו עוד בהיותנו ילדים – בהשפעת פירוש רש"י על התורה באו".

במסעו לארץ הקודש בשנת 1867, מתאר מרק טווין את עמק יזרעאל כמקום ש"אף כפר אחד לא תמצא לכל ארכו – למרחק שלושים מיל מזה או מזה. אמנם מוצא אתה שתיים־שלוש קבוצות של אוהלים בדואים, אך לא יישוב קבע אחד. יכול אתה לרכוב עשרה מילין בסביבה זו ולא ייקרו בדרכך גם עשרה אנשים". טווין מסיים בציטוט הקללה המקראית "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה. ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה".

השינוי במצב הארץ בא עם גלי העלייה היהודית. מרטין גילברט, מחבר הביוגרפיה של צ'רצ'יל, מדווח כי לאחר ביקור בארץ ישראל במרץ 1921, הביע צ'רצ'יל את התפעלותו ממפעלן של המושבות היהודיות שהוקמו בפלשתינה על ידי עולי ציון; כיצד הפכו את "הקרקע השוממה ביותר המוקפת מכל עבר בשדות חרבים ובשדות מעובדים בצורה עלובה ביותר", ל"אחוזה כפרית פורייה ומשגשגת, במקום שהקרקע הדלה התחלפה ביבולים טובים ובשדות מעובדים היטב… שכולם נוצרו בעשרים או שלושים שנות המאמצים של הקהילה היהודית שיושבת שם". יתר על כן, "סביב־סביב למושבה היהודית, הערבים גרים בבתים מרוצפים במקום בבתים בנויים טיט, כך שהתרבות מתפשטת מהמרכז הזה אל המחוז הסובב אותו".

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", הצהיר נציג לבנון, שארל מאליכ, מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. על כך השיב לו נציג ישראל, אבא אבן: "אם תוסיפו לומר זאת במשך אלפיים שנים, אנו נתחיל להאמין בכך".

מבעד לחושך בקע האור של ישראל. אין עוד עם שבניו ממהרים לשוב מקצווי תבל כשפורצת מלחמה המאיימת על מדינתם. הדור הצעיר שגדל בארץ, הוכיח עצמו כדור של אנשי חיל

אלפיים שנות גלות לא מחקו את התקווה שנשוב לחיות בארץ המובטחת כאומה עצמאית, לאחר שהוגלינו ממנה פעם אחר פעם בכוח הזרוע. אין עם שהוגלה כך מעל אדמתו, התפזר לכל כנפות ארץ, ושב למולדתו. ההסבר לכך, לעניות דעתי, נמצא בציווי שקיבלנו על עצמנו "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". הבחירה בחיים, משמעה שעל אף כל התלאות אנו שואפים לחיי אהבה ושמחה שאותם אנו חולקים בראש ובראשונה עם המשפחה, אבל גם עם אחרים. הבחירה בחיים משמעה שאנו דורשים מעצמנו לעשות מעשים טובים שישפרו את העולם, להתחייב, להיות נאמנים ולהעז. הדגים ששוחים כל העת עם הזרם הם דגים מתים. בני עמנו לדורותיהם סירבו ללכת עם הזרם. אנחנו עם של מחאה ושל ריבוי דעות. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

זכינו להגשים כאן את חלום הדורות. אין להתפלא ש"התקווה" היא ההמנון של ישראל העצמאית, שתכלית קיומה מבוטא בחוק השבות המזכה כל יהודי החפץ בכך לעלות לארץ אבותינו ולהתאזרח בה. מאז הקמתה ועד היום, ישראל ממשיכה להיות אבן שואבת לבני עמנו בתפוצות.

האור מנצח. ישראל היא מדינה פורחת, נושבת ותוססת – מרכז חדשנות והמצאות בשלל תחומים, מדינת סטארט־אפ, מדינה של עם המבקש להיות אור לגויים. מדינה של עם שבמשך אלפי שנים מספר את הסיפורים היפים מכולם, שיוצרים יחד את הסיפור הגדול שהוא מדינת ישראל, כשכל אחת מהקהילות היהודיות שהתפרשו על פני כדור הארץ תורמת מניסיונה וממורשתה התרבותית הייחודית לחוויה הישראלית של כולנו. מדינה של עם המשמר במוזיאונים, אתרי מורשת, גנים לאומיים ובניינים היסטוריים את המורשת התרבותית שלו, אך בה בעת משמר גם את המורשת של כל הציוויליזציות והדתות של כל אחת מהתרבויות הרבות שעברו כאן מימי קדם ועד לעת החדשה.

עבור הריבונות שילמנו ואנו מוסיפים לשלם במחיר כבד של דם בנינו, "מגש הכסף שעליו לנו ניתנה מדינת היהודים", בכל מלחמה ובכל מבצע צבאי מחדש. אבל נדמה היה שגם אם הארץ לא שוקטת, לא נסבול פוגרומים ולא נהיה בעינינו כחגבים ולא בעיניהם של אויבינו.

בשמחת תורה ה'תשפ"ד דומה היה שחשך עולמנו בעדנו. לא העלינו על דעתנו שלישראל הריבונית יפלוש ארגון טרור רצחני ויעשה בנו פוגרום נורא שכמותו לא חווה עמנו מאז השואה. מצאנו עצמנו מאוימים מכל צד, במלחמה שעודנה נמשכת מצפון, מדרום וממזרח. מלחמת העצמאות השנייה על שרידותה של המדינה. מלחמה לנו בציר החושך המבקש לזרוע לא חיים אלא מוות. מלחמה לנו בבני המדבר שהם למעשה אבות המדבר, המבקשים להפוך למדבר כל מקום אליו יגיעו. לציר החושך אין עניין בשחר של יום חדש. ציר החושך לא רוצה ברצועת עזה שתהיה סינגפור, בלבנון שתשוב להיות שוויץ של המזרח התיכון, ולא באיראן שבה התרבות והאומנות פורחות ומשגשגות כבימים עברו. בציר החושך אין סובלנות דתית. נשים מדוכאות בכל ארצותיהם ולהט"ב מושלכים למותם מהגגות.

כמו בדורות קודמים, מצאנו עצמנו כמעט בודדים במערכה. "בבכות ילדינו בצל גרדומים את חמת העולם לא שמענו". עצרת האומות המאוחדות היא, כמאמר הרבי מלובביץ', "בית החושך", שבו שוכנת גם ועדת האו"ם לזכויות האדם, ולא נפקד מקומם של בתי הדין הבינלאומיים בהאג שאינם מבדילים בין חושך לאור ובין טוב לרע.

מדינות המערב, ובראשן ארה"ב ידידתנו הגדולה ומנהיגת העולם החופשי בעבר, נאחזו חיל ורעדה. במקום להתייצב במלוא כוחן לצד ישראל ולהילחם בציר הרשע המאיים גם עליהן, הן מתרפסות בפני אבות המדבר, מתחננות להסכם עם איראן שאולי יעכב מעט (ואולי לא) את התחמשותה הגרעינית ולוחצות דווקא עלינו שחלילה לא ננחיל תבוסה לאויבינו, שהאור חלילה לא ינצח את החושך.

אלא שמבעד לחושך גם בקע האור של אהבת ישראל. אין עוד עם שבניו ממהרים לשוב מקצווי תבל כשפורצת מלחמה המאיימת על שלום מדינתם האהובה. הדור הצעיר שגדל בארץ, שעבורו הנס של שיבת ציון הוא בגדר עובדה מובנת מאליה, הוכיח עצמו כדור של אנשי חיל. לא קורי העכביש להם לעג הצורר חסן נסראללה, אלא כמאמר ראש ממשלתנו בנימין נתניהו – בעלי גידי פלדה.

בחודש הסליחות זכינו לטעימה מהאור הזרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, כשדווקא האחות הקטנה מבקשת להנהיג בבִטחה צעד אחר צעד את העולם החופשי לניצחון על החושך. הדרך עוד ארוכה ועל האחות הקטנה נגזר להתבגר. עלינו להתפכח מהאשליות לגבי טיבו של ציר החושך. לא עוד נסיגות והסכמים הנשענים על רשות טרור וארגוני טרור המגובים בכוחות וארגונים בינלאומיים דוגמת יוניפי"ל ואונר"א. לא נוסיף להאכיל את הנחש. על האחות הקטנה הבוגרת להתאזר בסבלנות שניטעה בנו באלפיים שנות גלות במקום קוצר הרוח התובע שהכול יקרה "עכשיו!". להאמין שסוף הכבוד לבוא ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

שנזכה בע"ה לשנה טובה ומתוקה, שנת בריאות ושמחה, שנה אשר בה ישובו אלינו במהרה 101 חטופינו שעדיין בשבי צוררינו. שהאחות הקטנה הבוגרת תוסיף לשמור על החיוניות והרעננות שאפיינו אותה עד כה, שנזכה לשיבת ציון השלמה והעם ההולכים בחושך יראו שוב אור גדול.

אחות קטנה, תחל שנה וברכותיה!