האירוע חסר התקדים של פיצוץ הביפרים שהתרחש אתמול, שנראה כאילו יצא מרומן ריגול זול, צריך להזכיר לנו עובדה חשובה – תפיסת ההפעלה של צה"ל כבר עשור וחצי היא להתכונן לזירה ראשית בצפון, כשהדרום נחשב כזירה משנית שתפיסת ההפעלה שלה היא לכל היותר סבבי מהלומות. ההנחה הייתה שהמלחמה הבאה תהיה כזאת שבה תתנהל מתקפה גדולה של ישראל בצפון, ו"מגננה פעילה", כלומר, הגנה+תקיפות מנגד מול עזה.
בין שאר ההפתעות האיומות של ה-7 באוקטובר נוספה גם ההפתעה שהזירה המשנית, שאותה הצבא והדרג המדיני היו בטוחים שאנחנו מסוגלים להכיל ושלא נתקשה לטפל בכל מה שהיא מסוגלת לייצר עלינו, דווקא היא זו שפתחה במתקפה גדולה כנגד ישראל. ההפתעה האסטרטגית הזאת יצרה מצב שבו אנחנו מנהלים מתקפה בדרום, ובגלל קושי לנהל שתי חזיתות מתקפה בו זמנית, הגנה פעילה בצפון.
כלומר, כבר כמעט שנה שצה"ל מנהל מלחמה שהיא הפוכה לחלוטין, ב-180 מעלות, מהמלחמה שאליה התכונן. לכן, כשבוחנים את יכולתו של צה"ל לנהל מלחמה בצפון, מתוך השוואה לניהול המלחמה בדרום, עושים טעות גדולה.
חיזבאללה הוא ארגון חזק יותר מחמאס. זה ברור. תוואי השטח בצפון מספק אתגרים לא פשוטים למלחמה. נכון. אבל חשוב לזכור, ואתמול העולם כולו קיבל תזכורת מהדהדת לכך, שישראל מכינה את המתקפה בצפון שנים, ושכל צה"ל נבנה כדי לבצע אותה. על אף הקושי המובן לתת אמון בצבא שנכשל בצורה מחפירה ב7.10, אירועי אתמול אמורים להזכיר לנו שכשאנחנו מתכוננים היטב, אנו מסוגלים להגיע לתוצאות, ונותנים יסוד סביר להניח שזאת לא ההפתעה היחידה שתוכננה.
אחרי שנה של מלחמה, התחושה היא שישראל מותשת מדי, מכל הבחינות, מכדי לנהל מלחמה בצפון. אבל חשוב דווקא בתקופה לא פשוטה כזאת להתעלות על הקושי, ולהיזכר באמת שנכונה בכל מלחמה, כפי שביטא אותה במלחמת השחרור בני מרשק כשנשקלה נסיגה בקרב סן סימון – כשקר לך ויורד עליך גשם, גם לאויב קר וגם עליו יורד גשם.
במהלך השנה האחרונה ישראל שחקה בשיטתיות את הכוח הצבאי של חיזבאללה הסמוך לגבול. החיזבאללה איבד כמות לוחמים גדולה, חלק ניכר מהפיקוד הטקטי שלו, ואחוזים ניכרים מהרקטות שצבר עם השנים, וכל זאת עוד לפני אירועי אתמול, שבהם איבדו בין רגע אלפי לוחמי ומפקדי חיזבאללה את יכולתם להלחם. על האויב לא סתם יורד גשם, יורד מבול. מהצד הישראלי, הצפון מפונה מאזרחים, והצבא נמצא במוכנות גבוהה יותר מבכל רגע אחר מתחילת המלחמה.
חייבים לנצל את ההזדמנות על מנת לשנות את המציאות ולהחזיר לישראל את הצפון, ואת הצפון לתושביו. היכולת לבצע זאת ללא מהלך צבאי הולכת ומתרחקת, אם הייתה כזאת אי פעם. במצב הנוכחי כל דחייה נוספת, מכל סיבה שהיא, תהיה רק לרעתנו. החזרת התושבים לצפון ללא מהלך כזה תהיה חלקית, אם בכלל, ותכלול רק את חסרי הברירה, שספק אם יטרחו לשקם את חייהם באזור אם איום חיזבאללה לא יוסר.
לישראל לא תהיה הזדמנות טובה יותר. אין כל סיבה להניח שממד הזמן, אם תופסק המלחמה, יעבוד לטובתנו. עשרים השנה האחרונות מוכיחות שבתקופות הביניים האויב מתחזק יותר מאיתנו. גם ההנחה שלאחר תקופת שקט תתעשת החברה הישראלית ותפתח מיוזמתה במלחמה, מתעלמת מהאופן שבו פועלת הפסיכולוגיה הישראלית. מלחמת שלום הצפון מול חיזבאללה כבר כאן, והסלמתה היא בלתי נמנעת. אנחנו מוכנים מאי פעם, האויב מלקק את פצעיו. הזמן ליוזמה הוא עכשיו.
