תשומת הלב המוגזמת שניתנה השבוע לשאלת השליטה של ישראל בציר פילדלפי, המפריד בין רצועת עזה למצרים, מסיטה את הדיון מהאתגרים האחרים שעוד ניצבים בפתחנו, שהם רבים וגדולים.
אף על פי כן, נתחיל בפילדלפי: אין ספק שהשליטה הישראלית בציר חשובה מאוד כדי למנוע התעצמות עתידית של חמאס. אפשר גם להניח שאיראן כבר העבירה לשטחי סיני הנרחבים אמצעי לחימה שמבריחים ינסו להכניס לרצועה בכל דרך. אבל ההשוואה בין הנעשה בציר וחשיבותו כיום ובין המצב בימים שקדמו להתנתקות רחוקה מלהיות מדויקת.
קודם כול, כי אין מה להתגעגע. לפני 2005 ישראל לא שלטה באמת בנעשה בפילדלפי. אז הציר היה ברוחב של מאות מטרים, וחלקו עבר ממש בלב העיר רפיח, צמוד לבתים שהיו פתח הכניסה למנהרות. מתחת לפני הקרקע רחשה אוטוסטרדה של הברחות שישראל לא הצליחה למנוע. המוצבים לאורך הציר עצמו היו נתונים להתקפות בלתי פוסקות על פני הקרקע ומתחתיה.
חודש מאי 2004, למשל, היה קטלני במיוחד. בתחילת החודש נרצחו בציר כיסופים טלי חטואל וארבע בנותיה. המחבלים ארבו להן, ולאחר שפגעו בהן וידאו הריגה מטווח אפס. כעבור כשבועיים נפלו שישה לוחמי גבעתי בפיצוץ נגמ"ש מיושן במהלך מבצע נגד ירי קסאמים ומרגמות בשכונת זייתון בעזה. הנגמ"ש הושמד לחלוטין, ונדרש מאמץ רב להחזיר את גופות החללים. לא עבר יום אחד, וחמישה חיילים נהרגו מפיצוץ נגמ"ש הנדסה של צוות הלחימה במנהרות על ציר פילדלפי. עוד שניים נפלו תוך כדי ניסיונות החילוץ. אגב, הנזק היה עצום באסון הזה כי ה־RPG פגע בחומרי הנפץ הרבים שנשאו הלוחמים בנגמ"ש. התמונה שנחקקה בזיכרון הלאומי הייתה של חיילים רוכנים על ברכיהם ומחפשים בחול הרך אחר שרידי חבריהם בלב הציר.
בעקבות התופת יצא צה"ל למבצע קשת בענן, שהתמקד באזור רפיח ובציר פילדלפי. זמן לא רב לאחר מכן, כאשר נולדה ההתנתקות, היה ידוע מראש כי סוגיית השליטה בציר היא אחד החורים הכי גדולים בתוכנית. ההחלטה השנויה במחלוקת לסגת ממנו התקבלה רק סמוך להתנתקות ממש. בתחילה הוקם כוח רב־לאומי לתפעול מעברי רפיח, אבל הוא קרס לאחר כחודש. כשנתיים אחרי ההתנתקות השתלט חמאס על כל רצועת עזה, כולל המעברים למצרים, ולנו לא נותר אלא לסמוך על המצרים שימנעו הברחות נשק.
תעשיית ההברחות פרחה. רובן התרחשו מעל לפני הקרקע, כי לא היה צריך להתאמץ להעבירן מתחתיה, במיוחד בשנה שהאחים המוסלמים שלטו במצרים. לאחר שעבד־אלפתאח א־סיסי תפס את השלטון הוא "גילח" שכונות שלמות ברפיח כדי להרחיב את הצד המצרי של ציר פילדלפי. מאז שצה"ל השתלט מחדש על רפיח ועל פילדלפי במלחמת חרבות ברזל הוא עשה דבר דומה בצד העזתי. כעת פילדלפי הוא אוטוסטראדה רחבה שאינה דומה במאומה לציר שהיה ב־2005.
השתלשלות העניינים הזאת הוכיחה מעל לכל ספק כי ישראל חייבת לשלוט בציר פילדלפי בטווח הארוך. גם כשנסוגונו מרצועת עזה עד המטר האחרון, ואף ויתרנו על השליטה במעברים למצרים, העולם המשיך לראות בישראל כוח כובש שאחראי על המצב ההומניטרי ברצועת עזה. אם ככה, לפחות נישאר בציר ונמנע את התעצמות חמאס.
סכנת הדשדוש
אחרי שצה"ל כבר פגע קשות בחמאס וחיסל את כל ראשיו למעט יחיא סנוואר עצמו, ארגון הטרור כבר אינו ממוקם במקום גבוה ברשימת האיומים הביטחוניים. בראש הרשימה צריכה להיות הפעילות לסיכול הגרעין האיראני והכנות למלחמה ישירה עם כוחותיה של טהרן. גם פתרון להחזרת תושבי גבול הצפון לבתיהם הוא הכרחי, והחזרת החטופים היא משימה עליונה. המטרה שהוגדרה לצה"ל בהקשר הזה היא ליצור את התנאים להחזרת החטופים, ולא להחזיר אותם ללא הסכם – שכן האפשרות הזאת אינה מסתמנת כסבירה.
בינתיים מתרבים מאמצי חמאס ואיראן לפתוח חזית נוספת ביהודה ושומרון. לא לנצח יצליחו הסיכולים של מכוניות התופת ופיגועי ההתאבדות, שמאיימים לחזור לחיינו. במקביל, צריך לזכור גם את האיומים שנשקפים ממקומות רחוקים, כמו איומי החות'ים בתימן או המיליציות השיעיות בעיראק.
אז מה צריך לעשות כדי להתמודד מול קשת איומים רחבה כל כך, שתוסיף ללוות אותנו בשנה הבאה? קודם כול צריך ללכד את החברה הישראלית, להבטיח דם, יזע ודמעות, אבל גם תוכנית יציאה מהמלחמה ושיפור במצב האסטרטגי. דבר כזה לא קרה, ובעיקר לא מה שקשור ללכידות החברה בישראל. אפילו אם ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה לאחד את העם, הוא אינו מצליח בכך.
גם בחזית המדינית אנו נתקלים בקשיים. החלטת בריטניה השבוע להשעות משלוחי נשק לישראל התקבלה לאחר תקופה ממושכת של קרירות עד קיפאון ביחסים הצבאיים בין המדינות. בעבר היינו בני ברית קרובים של הצבא הבריטי, אך נראה שהמצב השתנה.
אתגר אחר שעומד בפני החברה הישראלית, וצה"ל בתוכה, קשור להתמודדות עם העומס העצום שנופל על קבוצה קטנה של מילואימניקים, ששיעורם באוכלוסייה זעיר. הדברים הללו נכונים גם לגבי חיילי החובה. במשרד הביטחון נחושים להאריך את שירות החובה משנתיים ושמונה חודשים לשלוש שנים, מה שיכול להגדיל את היקף הכוחות הלוחמים של צה"ל ב־10 אחוזים ויותר. גם הרחבת גיוס החרדים לא תמנע את הארכת השירות הזאת. לגבי המילואימניקים – כמעט כולם ישרתו יותר ממאה ימים גם בשנה הבאה, במקרה הטוב.
ניקח לדוגמה את אוגדה 252, עוצבת סיני של פיקוד הדרום. מאז חודש יולי היא מחזיקה את ציר נצרים, שמבתר את רצועת עזה לשניים, בין נחל־עוז לים. הציר הזה אינו נהנה מיחסי הציבור של תאומו פילדלפי, אבל הוא נועד במקור כדי ללחוץ על חמאס להביא לסיום המלחמה ולהחזיר את החטופים.
עד 7 באוקטובר אוגדה 252 הייתה בתחתית סדר העדיפויות של צה"ל. איש לא צפה שתיקרא להילחם אי פעם. אבל מאז היא הספיקה לעבור שלושה סבבי גיוס. בעת הנוכחית, למשל, מפעילה האוגדה את חטיבה 2 (חטיבת ירושלים) ואת חטיבת הטנקים 14, לצד חטיבת האש 454 של התותחנים. כל אחד מחיילי חיל הרגלים והשריון באוגדה כבר שירת בעזה שלוש תקופות. זהו עומס עצום. בגיוס הראשון, ב־7 באוקטובר, ההתייצבות הייתה הרבה מעל 100 אחוז. גם לוחמים שכבר נגרעו מסדר הכוחות שלה הגיעו לימ"חים. בסבב הנוכחי שיעור המתגייסים למילואים עומד על 90 אחוז. מדובר עדיין בשיעור התייצבות גבוה מאוד. באוגדה מודעים לעומס, ומשתדלים לקיים תחלופה בין הגדודים והפלוגות פעם בחודש לפחות.
תפיסת ציר נצרים מוכיחה את עצמה מבחינה ביטחונית. השבוע פוצצו החיילים מנהרה באורך כארבעה קילומטרים סמוך לציר, שצה"ל לא ידע על קיומה. חלק מן המנהרות נכרו בעומק לא רב, ונועדו למטרות התקפה.
חמאס עבר לפני כמה שבועות ללוחמת גרילה מלאה. בצה"ל חוששים מדשדוש בשטח, ולכן אוגדה 252 יזמה בשבועות האחרונים סדרת פעולות התקפיות משני צידי הציר, למשל בשכונת זייתון מצפון ובמבואות חאן־יונס מדרום. המטרה העיקרית היא לא להיות נייחים, וכתוצאה מכך חשופים למתקפות של חמאס.
באוגדה הוחלט לעבור מפשיטות, שחמאס חזר בסיומן לשטחים שצה"ל פינה, להחזקת השטח דרך קבע. עקב כך הולך הציר ומתרחב משבוע לשבוע. הרחבת הציר הייתה כרוכה, למרבה הצער, בלא מעט אבדות בחודש שעבר, בעיקר מקרב לוחמי חטיבה 2.
האיום העיקרי הוא מטענים בחצרות ובתים ממולכדים. האבדות של חמאס רבות, כמובן: בממוצע הוא סופר עשרה הרוגים ביום בגזרה הזאת לבדה, 300 הרוגים בחודש. אבל לחמאס לא קשה לגייס מחליפים, וקשה לראות כיצד הפעילות המתרחבת בנצרים תורמת מאוד להשגת יעדי המלחמה.
