כעוקב די נאמן של כמה וכמה ערוצי טלגרם פלסטיניים, הן ערוצים רשמיים של כלי תקשורת תומכי חמאס והן כאלו עממיים יותר, קשה לפספס את אינספור הפתגמים בשבח הסבלנות, החזקת המעמד ונשיאת הסבל שעולים בהם בתדירות גבוהה.
הפלסטינים מבינים היטב כי מי שינצח במלחמה הזאת הוא לא מי שיוכיח עדיפות צבאית, שכן העדיפות של ישראל בקריטריון הזה מוחלטת. ההפסד לא ייקבע לפי מי שיאבד יותר חיים ולא לפי מי שייגרם לו יותר נזק. הם בכלל לא במשחק הזה. המנצח הוא מי שיצליח להמאיס את המלחמה על הצד השני קודם.
המטרה של חמאס היא אחת ויחידה – לשרוד. שרידות מבחינתו היא ניצחון, וכל מה שנספר לעצמנו על חמאס שהוכה מכה קשה (נכון), על עזה שספגה חורבן חסר תקדים (נכון) ועל כך שהחזרנו את היכולות הצבאיות של חמאס שני עשורים לאחור (נכון חלקית) – לא יהיה רלוונטי. זה מה שסיפרנו לעצמנו בסבבים הקודמים, ואם נסיים את המלחמה מול חמאס בסבב מוגדל פלוס, התוצאה תהיה זהה – ניצחון טקטי שהוא הפסד אסטרטגי.
חמאס היום בעזה הוא צל של חמאס מ-7 באוקטובר. מיותר להתרשם מהגיוסים החדשים שלו, שהוא החלפת לוחמים מיומנים שאבדו במי שהם לפעמים ממש ילדים. התשתיות שלהם הולכות ונמחקות, קופסת הקלפים המפורסמת של בכיריו הולכת ומתמלאת באיקסים, הרצועה מבותרת בנצרים, והאספקה שלה הולכת ונחנקת בציר פילדלפי, ההולך ומתרחב. היכולת הרקטית, שאמללה את מדינת ישראל מאז תחילת שנות האלפיים נותרה מטרד, אך לא קרובה אפילו להזכיר את היכולת שהחזיקו בעבר.
המשחק הוא משחק של זמן, ושל עצבים. כל יום שעובר מקרב שתי תוצאות – מיאוס מוחלט של ישראל מהמלחמה וממצב החטופים הנורא, ורצון לסגור אותה בכל סוג של הסדרה שתהיה אשליה נוחה מצד אחד, ומהצד השני – שבירה של חמאס, שתהפוך את הרצועה לאירוע ביטחון שוטף מציק אך נשלט, והסרת האיום של החזית הדרומית כחזית אסטרטגית. שני הצירים האלו מתקדמים במקביל, והשאלה איזה מהם ינצח – היא השאלה שתקבע מי יצא וידו על העליונה מהעימות.
ישראל יכולה לנצח. היא חייבת לנצח. לישראל אין אפשרות לא לנצח ארגון טרור שביצע בה יום כמו 7 באוקטובר. כל תוצאה שהיא פחות מניצחון, תהיה ניצחון של חמאס. הלחימה יכולה להיות עצימה יותר, היא יכולה להיכנס לשלבים סטטיים יחסית כדי לפנות כוחות לגזרות דחופות יותר, אך אסור בשום מצב לעצור אותה לפני השגת מטרותיה.
אם נפספס את ההזדמנות הזאת לנצח את חמאס בעזה, ולהפוך אותה לעוד חזית ביטחון שוטף שדורשת תחזוקה, המשמעויות יהיו אדירות לרעה. המסר שבמציאות שבה חמאס ביצע את שביצע, וסיים את המלחמה על רגליו – יהדהד בכל המזרח התיכון. ההשתקמות של חמאס, שיהפוך לגיבור הציר הרדיקלי – בטח אם נצא מציר פילדלפי – תהיה מהירה באופן מבהיל. היכולת לטווח הארוך לחיות במדינה הזאת תהפוך לבלתי נסבלת. האופציה הזאת כלל לא צריכה להיות על השולחן.
תפיסת הביטחון של ישראל היא העברת המלחמה לצד השני (כפי שקרה) והכרעתה במהירות, כדי לא לשחוק את הכוח הלוחם הבנוי ברובו על מילואים. במלחמה מול חמאס, בגלל טיב האויב, אופי השטח, הרצון שלא לפגוע בחטופים, ובעיקר – העובדה שישראל אפשרה לצד השני להתכונן אליה למעלה מעשור, השגת המטרה בפעולה מהירה היא בלתי אפשרית. אך העובדה שמלחמה זאת שונה, אין משמעותה שיש לנו את הפריבילגיה להתייאש במהלכה.
אנחנו במלחמה שונה ממה שהתרגלנו. מלחמה שהיא לא על שטח, אלא על אורך רוח. על סבלנות. על ההבנה שאין ברירה אלא להמשיך. זאת לא הבטחה לשלום, ולא הבטחה למזרח תיכון חדש, אלא הבטחה שאם נחזיק מעמד, ננצח. אנחנו יכולים לנצח. אנחנו חייבים לנצח. אנחנו חייבים סבלנות. בסבלנות ננצח.
