לא היה קל לפלס את דרכי אל הדוכן של הוצאת "אופוס" בשבוע הספר בירושלים; הוא היה מוקף כל העת במעגלים של קוראי פנטזיה נלהבים. כשהצלחתי לעבור סוף סוף אל השורה הראשונה הנכספת, אפשר היה לראות שכמעט מחצית משטח התצוגה הוקדש לסופר אחד: ברנדון סנדרסון. ואכן, סנדרסון הולך ומבסס את מעמדו כאחד מכותבי הפנטזיה המובילים של זמננו, ובצדק (אף שאם הייתי אני האחראית על סידור הדוכן, הייתי מפנה קצת יותר מקום לדיוויד אדינגס ולרובין הוב).
בכעשרים שנות פעילות ספרותית הספיק סנדרסון להוציא לאור עשרות ספרים. בראיונות, וגם בהקדמות לחלק מספריו, הוא מתאר את קצב העבודה האינטנסיבי שלו ואת העבודה הסימולטנית על כמה כתבי יד במקביל. ייצור ספרים בקצב כזה עשוי להישמע כמו מתכון לאסון מסוים – או לפחות לבזבוז נייר – אבל הקהל מצביע ברגליים וספריו זוכים להצלחה בארצות רבות. הנה סיפור שממחיש גם את קצב העבודה המסחרר של סנדרסון וגם את אהדת הקהל: לפני כשנתיים פרסם הסופר שבמהלך מגפת הקורונה השלים את העבודה על ארבעה (!) ספרים חדשים, וכדי לפרסם אותם עצמאית פתח פרויקט באתר גיוס ההמונים "קיקסטאר", בסכום יעד של מיליון דולר. הפרויקט עבר את היעד תוך כמה שעות, והסכום הסופי שגייס היה ארבעים (!) מיליון דולר.
היצרנות של סנדרסון בולטת במיוחד על רקע נטייתם לקיפאון של כמה סופרי פנטזיה אהודים אחרים. קשה להימנע מלהזכיר בהקשר הזה את ג'.ר.ר מרטין, מחבר הסדרה "שיר של אש ושל קרח" (שעובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה "משחקי הכס") – שעובד על הספר השישי בסדרה, "רוחות החורף", מאז שפרסם את קודמו ב־2011; או פטריק רות׳פס, שאוהדי סדרת "רשומות קוטל המלך" שכתב ממתינים מספָּר דומה של שנים לספר השלישי, "דלתות האבן", שיחתום את הטרילוגיה. למעשה, סנדרסון עצמו התפרסם כשסייע במקרה דומה: רוברט ג׳ורדן, מחבר סדרת "כישור הזמן", מת לפני שהספיק להשלים אותה, וסנדרסון נבחר על ידי אלמנתו והעורכת שלו לכתוב את הספר ה־12 שישלים את הסאגה.
לאחר שהשתמשתי בבמה הזו כדי לנזוף בסופרים מנומנמים (שכמובן נמנים על מעגל קוראי מקור ראשון), הבה ניגש אל הספר שעל הפרק. "צמידי האבל" הוא הספר השלישי מתוך ארבעה בסדרת "הערפילאים – העידן השני", שעוקבת אחרי סיפורו של ווקסימיליום לדריאן, המכונה ווקס.
מיקום תקופתי מפתיע
עלילת הספר הראשון, "חוק ומסג" (הברקה תרגומית לא אופיינית), מתחילה אחרי שני עשורים שבילה ווקס בארצות הסְפר – מעין מקבילה למערב הפרוע. הוא שימש שם כשומר חוק – ביטוי שלא לגמרי קיים בעברית, ומתאר מעין שריף / שוטר פרילנס / צייד ראשים בשירות החוק. ווקס המחוספס, הישר והישיר, שרגיל לפתור בעיות בעזרת חגורת האקדח שלו, נאלץ לחזור אל העיר הגדולה כאשר דודו הלורד מת ומוריש לו את התואר ואת חובותיו. כעת הוא נדרש להפגין מיומנויות שלא רכש בעבר: תחכום, ערמומיות, תכנון לטווח ארוך, שיתוף פעולה עם גורמים נוספים, וצורך לתת תשובות למשטרה. והגרוע מכול: הוא נאלץ להינשא שוב, נישואים פוליטיים, כדי לשמור על כוחו הכלכלי של הבית שבראשו הוא עומד כעת, אחרי שאשתו הראשונה והאהובה נהרגה על ידו במהלך מרדף אחרי רוצח בארצות הסְפר.
את תפקיד הנבל מגלם גוף עוין בשם "המערך", שפועל כדי לזרוע תוהו, למען מטרות שהולכות ומתבהרות ככל שהקריאה בסדרה נמשכת. בניגוד לסאגות פנטזיה אחרות, שפורשות לפעמים מהלך אחד על פני ספרים רבים, כאן לכל ספר יש התחלה, אמצע וסוף. מעבר לשאלות שנשארות פתוחות ולמסע הכללי שקושר הכול יחד, בכל אחד מהספרים בסדרה יש בעיה, ובכל אחד מהם היא מגיעה לפתרון לפני שהוא נגמר. בספר הראשון ווקס מנסה למצוא את השודד שעומד מאחורי "כנופיית המעלימים", ומוצא אותו. בספר השני הוא מתחקה אחר עקבותיה של יצור קסום שאיבדה את שפיות דעתה ועושָה כמיטב יכולתה לערער את אמון ההמון בגופי השלטון ולגרום לכאוס – וגם אותה הוא מוצא. ב"צמידי האבל" הוא מגלה בתחילת העלילה שאחותו, שהאמין שמתה, עדיין בחיים, ומוחזקת כבת ערובה על ידי "המערך", בעיר מרוחקת. יחד עם עוזרו לשעבר, אשתו לעתיד ואחותה למחצה, הוא יוצא למסע להצלתה, ועל הדרך לומד עוד על "המערך" ומוצא חפץ בעל כוח רב עוצמה: הצמידים שנתנו לספר את שמו.
מערכת הקסם שפועלת בספר תואמת לזו שבסדרת "הערפילאים" הראשונה. זוהי מערכת מסובכת לעייפה, שקצרה היריעה מלפרוש אותה כאן במלואה, ורבות הבדיחות על הדוקטורט שצריך לעשות כדי להבין אותה. בבסיסה עומדת העובדה שאנשים מסוימים ("אלומינטיקנים" או "מתכתאים") יכולים לעשות שימוש במתכות כדי להפגין כוחות על־טבעיים. יש בה גם כמה יצורים קסומים, אלים ידידותיים או פחות, ומדי פעם הפתעות נוספות כטוב ליבו של המחבר. יש לציין לטובה את העקביות – למרות המורכבות הרבה של המערכת היא שומרת על היגיון בתוך עצמה, וגם בקריאה מעמיקה לא מצאתי אף סתירה פנימית.
ספרי פנטזיה ממוקמים לרוב באחת משלוש נקודות זמן. הראשונה היא העבר הרחוק, לכל המאוחר ימי הביניים, שבו נכתבים רוב ספרי הפנטזיה הקלאסית – אולי בגלל המשכיות המסורת אחרי טולקין או אגדות וסיפורים מוקדמים יותר, ואולי משום שפנטזיה וטכנולוגיה לא נפגשות טוב, כי טכנולוגיה בשיאה קצת מייתרת את הקסם. השנייה היא ההווה שלנו, שבו נכתבים ספרים בז׳אנר שמכונה "פנטזיה אורבנית". והשלישית היא העתיד הרחוק – שם הפנטזיה פוגשת את המדע הבדיוני. את "צמידי האבל" וחבריו לסדרה בחר סנדרסון למקם בתקופה אחרת משלושתן, שמבחינת ההתפתחות הטכנולוגית היא בערך בתחילת המאה הקודמת. יש רכבות, יש חשמל, מתחילות להופיע מכוניות – ויש גם קסם.
הבחירה הזו משרתת לדעתי כמה מטרות: ראשית, היא יצירתית, יוצאת דופן ומבוצעת היטב. שנית, היא מאפשרת ליצור סצנות בשילובים מעניינים משני העולמות. למשל, בתחילת הספר מתרחש קרב על גג רכבת נוסעת, שמוכר לנו מסרטי פעולה רבים – אבל כאן מופיע בגרסה הקסומה שלו. ושלישית, היא מאפשרת שילוב בין ז׳אנרים. בסדרה הזו הכותב מפגיש בין סוגת הפנטזיה לסוגת הבילוש ההולמסית האופיינית לתקופה שבה הספר מתרחש. השילוב הזה מפתיע בעיניי, ועובד היטב.
קסם נהדר ותרגום לקוי
כבכל ספריו של סנדרסון, גם כאן ימצאו הקוראים כתיבה טובה ברמה אחידה, עלילה שואבת ובנויה לתלפיות, והומור ציני עדין, לא מתוחכם – אולי גם לא מאוד חכם – ובכל זאת מענג. לצד היתרונות הברורים האלה, ניצבת נקודת הנפילה הקבועה של סנדרסון, והיא הנוסחתיות. בספרים ובסדרות הקודמים שלו, "אלנטריס", "גנזך אורות הסער", "מלחמת הנפילים" ועוד, תיאר סנדרסון עולם דיסטופי שבתוכו פועל גיבור יחיד, גבר, מושלם או כמעט מושלם, שמנצח כנגד כל הסיכויים, בעזרת השימוש הגס ביותר שראיתי בדאוס־אקס־מכינה. בשל העובדה שבסוף טרילוגיית הערפילאים הקודמת הופך העולם הדיסטופי לפיסת גן עדן, הסדרה הנוכחית מתקיימת בעולם אוטופי ולא דיסטופי – אבל היא למעשה מראה שאין הבדל רב בין השניים, כי לפי התיאור של המחבר ב"אלנדל", עיר הבירה בספר, חיים נוחים מדי מובילים את החברה להתנוונות ולריקבון.
בגלל ההיכרות שלי עם הנוסחה הסנדרסונית, במהלך הקריאה הייתי פחות מושקעת בעלילה הראשית. היה לי ברור שהספר ייגמר בקרב חסר סיכוי שבו ווקס ינצח למרות שכמעט ימות, בעזרת כוחות עצומים שיבואו משום מקום – מה שאכן קרה. להפתעתי, זה לא הרס את ההנאה שלי מהספר, אלא מיקד את הקשב שלי בניואנסים הקטנים יותר בעלילה, שהיו עשויים נפלא. מערכות היחסים השונות התפתחו בצורה מורכבת ומשמעותית, דמויות שטוחות הפכו לעגולות, שאלות שונות הלכו והתבהרו. גם מערכת הקסם גילתה בתוכה רבדים נוספים וחדשים, וגם בעלילה עצמה היו כמה טוויסטים שלא חזיתי.
נגע לליבי במיוחד סיפור האהבה הלא צפוי בין ווקס לסטריס, ארוסתו. היא אישה מקובעת וחסרת מעוף, הזיווג ביניהם נוצר למטרות פוליטיות, ולפי המתרחש בספרים הקודמים בסדרה, חשדתי שווקס יעזוב אותה למען מרסי, אחותה הממזרה, האישה המתוקה והלוחמת שנראה היה שתתאים לו הרבה יותר. ב"צמידי האבל" מתפתחת בקרב הזוג הזה, על ההבדלים שביניהם, זוגיות קרובה ואמיתית. בכתיבה עדינה ויפה מתאר סנדרסון את המפגש למרות ובגלל הפערים.
מלבד בעיית הנוסחתיות, מה שהכי הפריע לי בקריאה היה איכות התרגום. אם אחת מנקודות הקסם המרכזיות ב"הארי פוטר" בגרסתו העברית היא העבודה המופלאה שעשתה גילי בר־הלל, כאן פעמים רבות הכתיבה לא שורדת את המעבר בין השפות. בדיחות וביטויים רבים מתורגמים מילולית במקום תוכנית, ניואנסים רבים מתפספסים, ומלבד זאת יש בעיות הגהה – מטעויות הקלדה עד טעויות לשוניות. עוד כשבלעתי בתור נערה את סדרות "הבלגריאד" ו"המלוריאן", דמיינתי תמיד שבין הוצאת אופוס לקוראי הפנטזיה בישראל יש הסכם לא כתוב: אנחנו נתרגם עבורכם את הספרים האזוטריים האלה, שרק חובבי הז'אנר מתעניינים בהם, אבל באופן דל תקציב. היום, כשאני רואה את ההתלהבות סביב ספריו של סנדרסון ברשתות ואת הקהל ההולך וגדל שלהם, אני מפצירה בראשי ההוצאה: אנא, העסיקו עורך לתרגום כשתוציאו את "המתכת האבודה", הלא הוא הכותר הבא בסדרה.
לצד הבעיות שמניתי כאן, נהניתי מאוד מ"צמידי האבל". לא מדובר בספר משנה חיים, אבל כן בטקסט חכם, כתוב היטב בשפה זורמת, שירתק אתכם אליו לשעות של קריאה נעימה. אוהבי ברנדון סנדרסון יאהבו גם את הספר הזה. ואם עוד לא יצא לכם להכיר אותו, למה אתם מחכים?
