זהו כבוד גדול עבורי להיות כאן, בספרייה הלאומית החדשה של ישראל. ספרייה זו, שנפתחה על רקע ההלם והאימה של העולם שאחרי 7 באוקטובר, משקפת בצורה ייחודית הן את ההמשכיות והן את אי ההמשכיות של ישראל לפני ואחרי 7 באוקטובר. במבט קדימה, אני מאמין שהספרייה הלאומית תמלא תפקיד מכריע בעיצוב העולם החדש שישראל ויהדות ארה"ב יתמודדו איתו בעשורים הקרובים, בעקבות נקודת המפנה ההיסטורית שחווינו.
בשנת 1783, עם סיום המהפכה האמריקנית – שהייתה אף היא נקודת מפנה היסטורית – יהודי בשם מרדכי שפטל מסוואנה, ג'ורג'יה, כתב לבנו: "בזכות האֵל הכול־יכול, עכשיו זה נגמר. לפנינו עידן חדש, ועלינו להתחיל את העולם מחדש". גם סיום המלחמה הנוכחית יפתח התרחשות חדשה. הנחות ופרדיגמות רבות, לא רק של ישראלים אלא כנראה גם של יהודים אמריקנים, מתו בעקבות 7 באוקטובר.
המאפיין הברור והמדאיג ביותר של העולם החדש הזה הוא תחייתה של האנטישמיות. לאנטישמיות יש היסטוריה ארוכה בארצות הברית, מאז הקמת הקהילה היהודית בתקופה הקולוניאלית. היא הגיעה לשיא במהלך השנים שבין שתי מלחמות העולם, כאשר, למשל, יצרן הרכב הנרי פורד, בהשפעת הפרוטוקולים של זקני ציון, הציג את "היהודי הבינלאומי" בתור "הבעיה המרכזית של העולם". כומר הרדיו החלוצי, האב צ'ארלס קוגלין, הידוע כיום כמי שקיבל תשלום מהנאצים, הטיף לעשרות מיליוני מאזינים שהיהודים הם גם אנשי כספים בינלאומיים וגם קומוניסטים, מה שמסכן כביכול את ארצות הברית. הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג טען שבמקום להציב את אמריקה במקום הראשון, יהודים קשרו קשר לכפות על המדינה מלחמה נגד גרמניה. אפליית יהודים בדיור, בתעסוקה, במועדונים, בבתי מלון ובאוניברסיטאות הייתה תופעה שכיחה בשנים אלו.
ואולם בעקבות מלחמת העולם השנייה, הצטמצמו גילויי האנטישמיות בארה"ב. האמריקנים ביקשו לבדל את עצמם מהנאצים שזה עתה הביסו. האנטישמיות ידעה עוד עליות ומורדות, אבל מעשור לעשור היא הלכה ודעכה בכל קנה מידה אפשרי. בתחילת שנות השישים, כמעט כל אתרי הנופש והדיור ביטלו את הסעיפים המגבילים שלהם נגד יהודים. המכסות האנטישמיות במכללות בוטלו ברובן. תחומים מקצועיים כמו עריכת דין, רפואה ובנקאות התבררו כזמינים ליהודים יותר מבכל תקופה קודמת במאה העשרים. בנג'מין אפשטיין, שניהל את הליגה נגד השמצה במשך שלושה עשורים, תיאר את השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה כ"תור זהב" עבור יהודי ארצות הברית, שבו הם "השיגו ביטחון כלכלי ומדיני וקבלה חברתית, במידה רבה יותר מכפי שידעה קהילה יהודית כלשהי בעבר". האנטישמיות לא נעלמה לחלוטין, כמובן, אבל צעירים יהודים גדלו מתוך אמונה שרוב הדעות הקדומות באמריקה מופנות ל"אנשים של צבע", כמו שחורים והיספנים.
כאשר פרופ' לאונרד דינרשטיין פרסם את ההיסטוריה המלומדת הראשונה והיחידה של האנטישמיות האמריקנית, ב־1994, ספרו הסתיים בנימה מלאת תקווה. "סובלנות וקבלה רבה יותר של הגיוון בארצות הברית", כך סיכם, "הראו שהאנטישמיות ירדה בעוצמתה, והיא תמשיך לעשות זאת בעתיד הנראה לעין". בשנת 2000 התפרסם ספרו של ספנסר בלקסיל, תחת הכותרת המרתקת "מותה של האנטישמיות האמריקנית". בדיוק כפי שהאנטי־קתוליות והאנטי־מורמוניזם נסוגו מאוד בארצות הברית, כך אנשים רבים – יהודים צעירים במיוחד – האמינו שהאנטישמיות באמריקה בעצם הסתיימה. הקומיקאי ג'רי סיינפלד התוודה לאחרונה כי בשנות התשעים, כשהפיק את הסיטקום המפורסם הנושא את שמו, הוא האמין ש"אנטישמיות היא שריד של ספרי היסטוריה".
היום, כמובן, "עלינו להתחיל את העולם מחדש". אף אחד לא צפה את רוחב ועומק האנטישמיות שאנו עדים לה מאז 7 באוקטובר – לא אנשי מקצוע קהילתיים, לא חוקרים, לא רבנים, לא פוליטיקאים, ובוודאי לא הדיוטות ואנשים צעירים. סקרים לאומיים שונים מציעים מספרים שונים, אבל כולם מסכימים שהאנטישמיות הגלויה זינקה בארצות הברית. כשני שלישים מיהודי אמריקה מדווחים שהם מרגישים פחות בטוחים מאשר לפני שנה. יותר מ־40 אחוז שינו את התנהגותם ברחוב וברשתות החברתיות, כדי להימנע מלהזדהות כיהודים. במכללות, על פי סקר אקדמי של פרופ' איתן הרש, 40 אחוז מהתלמידים היהודים דיווחו שהם נחשפו באופן אישי למסרים אנטישמיים. "נתח ניכר" מהאוכלוסייה היהודית בגיל קולג' חשים שהם סופגים סנקציה חברתית בגלל היותם יהודים, או בעקבות תמיכתם בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. הרש בדק ומצא שחלק ניכר מהאוכלוסייה הלא־יהודית בקמפוסים בקולג' "תומכים בסנקציה החברתית הזו".
"השמאל השאיר אותנו מאחור"
תחייתה המחודשת של האנטישמיות באמריקה החלה לפני 7 באוקטובר. הבחירות לנשיאות של 2016 היו רוויות במסרים ובממים אנטישמיים, מה שהוביל כתב מזועזע של הוושינגטון פוסט להכריז ש"אנטישמיות היא כבר לא תת־גוון" של הקמפיין הרפובליקני, "זו המנגינה". עצרת "איחוד הימין" בשרלוטסוויל, וירג'יניה, שנה אחת בלבד לאחר מכן, הייתה עדה לקריאה "היהודים לא יחליפו אותנו" – רמז להאשמות של תומכי "תיאוריית ההחלפה", שלפיה היהודים אינם לבנים אמיתיים אלא אנשים המסייעים למהגרים מאמריקה הלטינית ובכך מערערים את הציוויליזציה הלבנה.
בעוד שבימין הקיצוני באמריקה, יהודים מותקפים בעוון חקיינות של אנשים לבנים וערעור הציוויליזציה הלבנה לטובת אנשים צבעוניים, בשמאל הקיצוני הם מותקפים כאנשים לבנים רבי עוצמה שמקדמים את מבנה הכוח הלבן, ועל כן אנשים צבעוניים אמורים להתרחק מהם. שנה לאחר העצרת בשרלוטסוויל, ב־27 באוקטובר 2018, התרחש ירי המוני בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, המתקפה הקטלנית ביותר אי־פעם על קהילה יהודית בארה"ב. היא התבצעה בידי איש ימין קיצוני שהאשים את היהודים בקידום הגירה של לא־לבנים. עבור צעירים יהודים רבים, הפיגוע הרצחני ההוא סימן את תחייתה של האנטישמיות האמריקנית. בהתבסס על מה שלמדו על השואה הם הסיקו, באופן סביר אך שגוי, כי הסכנה הגדולה ביותר ליהודים באמריקה נשקפת מהימין הקיצוני.
7 באוקטובר שינה את התפיסה הזו. מה שהיה מטריד וכואב כל כך בעבור יהודי ארה"ב במהלך תשעת החודשים האחרונים הוא התפרצות האנטישמיות בשמאל הפרוגרסיבי – כולל, במקרים רבים, בעלי בריתם הקודמים. מנהיגים חשובים של מיזמים פרוגרסיביים שזכו לאהדתם של יהודים אמריקנים רבים, כמו "חיי שחורים חשובים", התנועה הסביבתית, תנועת הלהט"ב והתנועה הפמיניסטית, התייצבו לצד הטרור של חמאס נגד ישראל. סטפני קלארק, יהודי דמוקרט פרוגרסיבי מקולורדו, כתב לפני כמה חודשים ב"דנבר פוסט": "ראינו כיצד זהותנו ומוֹצָאנו נמחקים לחלוטין, נעשתה דמוניזציה לעצם קיומנו בעקבות היותנו ציונים לא מתנצלים. נאלצנו לשתוק במרחבים הפרוגרסיביים המשותפים שלנו… השמאל השאיר אותנו מאחור".
כמובן, לא כל יהודי אמריקה מגדירים את עצמם כ"פרוגרסיביים". אבל כמחציתם כן מתארים את עצמם כ"ליברלים", לפי סקר מכון פיו, וכ־70 אחוז מצביעים באופן מסורתי לדמוקרטים. שופט בית המשפט העליון לואיס ברנדייס, דמות מרכזית בציונות האמריקנית ומי שגרם ליהודים אמריקנים רבים להתכנס סביב דגלה, מזוהה היטב כפרוגרסיבי, ומזמן הפך לגיבור בשמאל האמריקני. "באמצעות מאבק למען המטרה הציונית", טען ברנדייס לפני יותר ממאה שנה, "האידיאל האמריקני של דמוקרטיה, צדק חברתי וחירות יקבל ביטוי רחב יותר". דורות של יהודים אמריקנים למדו מברנדייס ש"כדי להיות אמריקנים טובים עלינו להיות יהודים טובים יותר, וכדי להיות יהודים טובים יותר עלינו להפוך לציונים". יהודים שתמכו בישראל לאורך השנים האמינו שציונות, פטריוטיזם אמריקני, יהדות וצדק חברתי צועדים שלובי זרוע, ושאין שום סתירה בין היותם אמריקנים טובים להיותם יהודים טובים.
אבל עכשיו, בעקבות 7 באוקטובר, עלינו להתחיל את העולם מחדש. ברחבי ארצות הברית יהודים שומעים מהפרוגרסיבים שעליהם לבחור בין המחויבות היהודית הציונית שלהם ובין מחויבויותיהם האמריקניות הפרוגרסיביות. זוהי חוויה חדשה ומטרידה עבור רבים מיהודי ארה"ב, וצעירים בפרט. בעקבות זאת יהודים פונים פנימה ומוצאים בני ברית בקרב אחיהם היהודים. תכף אחזור לעניין הזה.
רק 4% מהמרצים הצעירים באוניברסיטאות העילית הם יהודים; כשאני התחלתי את הקריירה האקדמית, שיעורם היה 21%. לגברים יהודים יש היום סיכוי נמוך לקבל מינוי בפקולטה למדעי הרוח. כבר כמה שנים אני נאלץ לבשר את החדשות הקשות האלה לסטודנטים פוטנציאליים לתארים מתקדמים. זה קורע לב
אבל לפני כן הרשו לי לדבר על מה שקורה במכללות ובאוניברסיטאות אמריקניות. מאז תחילת המאה העשרים, ההשכלה הגבוהה הייתה מנוע ניידות וסמל לקדמה עבור יהודי אמריקה. כבר בשנת 1919 מנו היהודים כמעט 10 אחוז מהסטודנטים באמריקה, בזמן שהם היו רק כ־3.5 אחוזים מהאוכלוסייה. יהודים המשיכו למצוא דרכים ללמוד בקולג' גם במהלך השנים שבין המלחמות, כאשר אוניברסיטאות רבות הטילו מכסות אנטישמיות קפדניות במטרה להפחית את שיעור תלמידיהם היהודים.
אסטרטגיית ההשכלה הגבוהה של הקהילה היהודית הוכיחה את עצמה כאשר יהודים שלמדו בקולג' מצאו עבודה טובה במהלך ה"ניו דיל" ומלחמת העולם השנייה. עד היום יהודים אמריקנים משוכנעים שאם ילדיהם זכו להתקבל למכללה או לאוניברסיטה מהשורה הראשונה, הם מסודרים לכל החיים. הקולג' הוא גם המקום שבו הצעירים היהודים בארה"ב מגבשים את אישיותם והופכים לעצמאים ובוגרים; הוא ממלא עבורם רבים מהתפקידים שצה"ל ממלא עבור בני גילם בישראל.
בארצות הברית יש כ־4,000 מכללות ואוניברסיטאות. כאשר אנו מדברים על אנטישמיות, יש לבחון כל אחת בפני עצמה. מכללות רבות – במיוחד דתיות, כמו המכללות הקתוליות המצוינות של אמריקה, ומכללות עם סטודנטים עניים רבים, שצריכים לעבוד כדי ללמוד, כמעט לא הושפעו מאנטישמיות. בנוסף, במקום שבו מנהיגי הקמפוס נקטו עמדה נחרצת נגד פורעי חוק, כמו באוניברסיטת פלורידה בגיינסוויל, האנטישמיות היא מינימלית.
"גיליון הציונים" שיצרה הליגה נגד השמצה, המכסה כ־85 קמפוסים – אוניברסיטת ברנדייס קיבלה את הציון A; הרווארד קיבלה F – מלמד על הפערים בין הקמפוסים. אבל הרבה מאוד קמפוסים אקדמיים עם תלמידים יהודים רבים – קולומביה, קורנל, ג'ונס הופקינס, MIT, ייל, מדינת אוהיו, פרינסטון, רוטגרס, סטנפורד, טאפטס, אוניברסיטאות קליפורניה, אוניברסיטת שיקגו ואוניברסיטאות מדינתיות באילינוי, מסצ'וסטס, צפון קרוליינה, וירג'יניה ופנסילבניה – קיבלו כולן D's או F's. סטודנטים באוניברסיטאות הללו, במיוחד אם הם מה שמכונה "יהודים גלויים" – כלומר יהודים שלובשים סמלים או לבוש יהודיים – חוו כנראה צורה כלשהי של הטרדה מאז 7 באוקטובר, או מכירים מישהו שהוטרד.
במהלך העשור האחרון, כאשר האוניברסיטאות שמו דגש חדש על "גיוון, שוויון והכלה", מספר הסטודנטים היהודים ברבות מהאוניברסיטאות המובילות באמריקה ירד בחדות. באוניברסיטת פנסילבניה, לפי Inside Higher Education, סטודנטים יהודים היוו כשליש מהנרשמים לפני כמה עשורים; כיום הם רק כ־16 אחוזים. מספרם של סטודנטים יהודים שומרי מצוות, שהגיע ל־200 בתחילת שנות האלפיים, צנח לכ־70 בלבד. הרווארד, ייל, פרינסטון, קולומביה ודארטמות', כולן עדות לירידה משמעותית במספר תלמידיהם היהודים.
חלפו שמונים שנה עד שחוקר קתולי חסר פחד בשם צ'רלס גלאגר הוכיח כי לוחמי החזית הנוצרית של האב צ'רלס קוגלין, בשנות הארבעים, פעלו בשכר מטעם המפלגה הנאצית. ייתכן שיידרש זמן רב כדי לגלות מי עומד מאחורי ההפגנות השנה באוניברסיטאות העילית
הירידה בולטת אף יותר בשורות הסגל האקדמי. לפי מחקר אחד, רק 4 אחוזים מהמרצים באוניברסיטאות העילית האמריקניות מתחת לגיל 30 הם יהודים; כשאני התחלתי את הקריירה האקדמית שלי, שיעורם היה 21 אחוז. לגברים יהודים לבנים, במיוחד אם הם יהודים בעליל, יש היום סיכוי קטן לקבל מינוי בפקולטות למדעי הרוח, למדעי החברה ולאמנויות. כבר כמה שנים אני נאלץ לבשר את החדשות הקשות האלה לסטודנטים פוטנציאליים לתארים מתקדמים. זה קורע לב. בעולם ש"התחיל מחדש" לאחר 7 באוקטובר, נראה שהאקדמיה האמריקנית הרבה פחות ידידותית ליהודים מאשר בכל זמן אחר ב־75 השנים האחרונות.
עניין נוסף ורגיש שמשפיע אף הוא על המציאות באוניברסיטאות בארה"ב, הוא מספרם הגדל והולך של אנשי סגל וסטודנטים צבעוניים. ככל שאחוז היהודים ירד, אחוז האנשים הצבעוניים עלה. רבים מהאנשים הללו מגיעים ממדינות אפריקה, מדינות מוסלמיות ומדינות אחרות בעולם השלישי, שבהן יהודים אינם מוכרים מקרוב. רבים באים עם דעות קדומות לגבי יהודים וישראל, ומצטרפים לחלוקה הבינארית של העולם למדכאים ומדוכאים, כובשים ונכבשים, כאשר היהודים וישראל נמנים כמובן עם המדכאים העשירים והמרושעים. כל היהודים, מבחינתם, לבנים וחזקים, אפילו יהודים שהם עצמם צבעוניים. כמובן, אנשים צבעוניים רבים בקמפוסים פשוט בורים לגבי יהודים, לא בהכרח עוינים, אבל כך או כך, נוכחותם משנה את אוניברסיטאות העילית בשנים האחרונות. באופן אנקדוטלי, אנשים צבעוניים היו מעורבים באופן לא פרופורציונלי בפעילויות האנטישמיות בקמפוסים רבים. פיטר ביינארט, שבשנים האחרונות איננו נמנה עם אוהדיה של ישראל, דיווח כי מניסיונו, "הסטודנטים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להיות מעורבים באקטיביזם הפרו־פלסטיני באים מקרב הסטודנטים הפחות מיוחסים בקמפוס, סטודנטים צבעוניים, רבים מהם ממשפחות מהגרים, וחלק ניכר מהם הם למעשה סטודנטים זרים".
רבים, ואני בתוכם, מאמינים שחלק מהסטודנטים הזרים הללו הם למעשה סוכנים זרים, שמקבלים כסף ממדינות במפרץ הפרסי. ישנן עדויות רבות לכך שהפגנות בקמפוסים תוכננו ואורגנו בקפידה, וכן מומנו בנדיבות. מתישהו הסיפור המלא יתפרסם. אני מזכיר שחלפו שמונים שנים תמימות עד שחוקר קתולי חסר פחד בשם צ'רלס גלאגר הוכיח כי לוחמי החזית הנוצרית של האב צ'רלס קוגלין, שפעלו בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים, פעלו בשכר מטעם המפלגה הנאצית. ייתכן שיידרש זמן רב כדי לגלות מי עומד מאחורי ההפגנות השנה באוניברסיטאות עילית.
לאבחנה של ביינארט אוסיף שרבים מהפעילים הפרו־פלסטינים המובילים בקמפוסים הם מוסלמים. לראשונה, יהודים אמריקנים מתמודדים מול הכוח הפוליטי המוסלמי העולה בארצות הברית. אומנם מספרם של היהודים בארה"ב עדיין כפול מן המוסלמים – מצב שונה מאוד לעומת אנגליה וצרפת – ובכל זאת הקהילה המוסלמית מאמצת את שריריה הפוליטיים. זה בולט במיוחד במדינת מפתח כמו מישיגן, מקום מושבה של קהילה מוסלמית גדולה. גם בשיקגו הכוח הפלסטיני גדל, והפוליטיקאים מקשיבים לו. בעולם שלאחר 7 באוקטובר, יהודי ארה"ב יצטרכו לקחת בחשבון את הבוחרים המוסלמים, הרבה יותר מאי־פעם.
הן בישראל והן בארה"ב מושמעת הטענה שיהודים אמריקנים יצטרכו מעתה להתחשב הרבה יותר בהשקפות הדור הצעיר בקהילה, שלפי הנטען מתרחק מישראל ומהציוות. יהודים אמריקנים ותיקים ובעלי תודעה היסטורית, יזכרו שהם כבר שמעו את האזהרה הזו פעמים רבות בעבר, אולי המפורסמת ביותר סביב מלחמת יום הכיפורים, כאשר צעירים יהודים אמריקנים הקימו את ארגון Briera. ואולם, בשנים מאוחרות יותר הפכו חלקם למנהיגים יהודים ולתומכי ישראל איתנים. היחס לישראל, מסתבר, דומה קצת ליחסים של ילדים להורים. אפשר לבקר את ישראל כאדם צעיר, אבל ככל שמתבגרים, כך הדימוי של ישראל עובר תהליך של שיפור.
כיום, בין חמישית לשליש מהצעירים היהודים מצהירים שיש להם קשר מועט בלבד או כלל לא קיים לישראל. על פי מחקריהם של איתן הרש ולאונרד סאקס, אחוז קטן מזה עוין את ישראל באופן פעיל. בקרב צעירים מנותקים, לרבים יש רק הורה יהודי אחד; למעלה מ־70 אחוז מהנישואים הלא אורתודוקסיים מאז שנת 2000 בארצות הברית, היו נישואי תערובת ללא גיור. חלק מהצעירים המנותקים הם ישראלים לשעבר, שאולי כבר מזמן לא מרוצים ממדינת ישראל; חלקם מורדים בהוריהם הציונים; חלקם צאצאי קומוניסטים ואנטי־ציונים, שגאים להמשיך את המורשת שהוריהם ביקשו להשכיח. בכל מקרה, חשוב לזכור שהם מהווים מיעוט קטן, גם אם קולני. הרוב המכריע של צעירים יהודים אמריקנים, בין 65 ל־80 אחוזים, חשים חיבור עמוק לישראל. למעשה, רוב יהודי אמריקה מדווחים שתחושת החיבור שלהם לישראל גדלה מאז 7 באוקטובר.
עליית האנטישמיות באמריקה בסוף המאה ה־19 הניעה את הקמתם של ארגונים יהודיים חדשניים, החל מהאגודה היהודית להוצאה לאור, דרך האנציקלופדיה היהודית ועד הדסה. גם השואה הביאה לתקופה משמעותית מאוד של התחדשות יהודית בארה"ב. עכשיו זה קורה שוב
ואולם, העולם היהודי התכווץ באופן קיצוני בשנים האחרונות. היהודים אינם עוד קהילה גלובלית הפרושה בארבעת קצוות תבל. העולם היהודי מתרכז יותר ויותר בשני מקומות: צפון אמריקה וישראל. כמעט 90 אחוז מיהדות העולם חיים שם. שאר העולם היהודי – בעיקר הקהילות באירופה, באמריקה הלטינית ובדרום אפריקה – מזדקן, נחלש ומתכווץ. העולם היהודי שלאחר 7 באוקטובר יהיה כנראה עולם דו־מוקדי, בדומה לבבל וירושלים, כאשר ברוב מדינות העולם אין כמעט יהודים. יש לכך השלכות עצומות לא רק על אנשי חינוך בכל הרמות, אלא גם על קובעי מדיניות. ככל שיהודים בשני המרכזים הללו יכירו אחד את השני ויבינו זה את זה, כך יתחזק עולמנו היהודי.
וזה מוביל אותי לנקודת הנחמה שלי: החדשות הטובות על יהדות אמריקה, שככל הידוע לי כמעט לא דווחו כאן בישראל, הן שמאז 7 באוקטובר אנו רואים את תחילתה של התעוררות מרגשת בחייהם של יהודי אמריקה. מחקר אחד תיאר זאת לאחרונה כ"התפוצצות של שייכות יהודית והשתתפות קהילתית שהיא לא פחות מהיסטורית". על פי המחקר הזה, ישנה עלייה ניכרת בהיקף ההשתתפות בחיים היהודיים באמריקה, במיוחד בקרב צעירים. שיעור מדהים של 43 אחוז מהיהודים הביעו עניין חדש בהגברת העיסוק בחיים יהודיים, ו־23 אחוז כבר עשו את הצעד הראשון על ידי השתתפות בשיעור, הצטרפות לאירוע־שבת או השתתפות במאמצי הסברה.
דיווחים מהשטח תומכים בממצאי מחקר זה. גם ארגון הלל וגם תנועת חב"ד מדווחים על עלייה משמעותית בשיעור המשתתפים בפעילותם. קרן ג'ים ג'וזף מדווחת שבאופן כללי סטודנטים יהודים בקולג'ים "מרגישים תחושה מוגברת של זהות יהודית". גם בתי הכנסת ומוסדות קהילתיים אחרים, צפופים הרבה יותר מבעבר. בתי ספר ומחנות-קיץ יהודיים עדים לעלייה בהרשמה. שיעורים על ישראל ויהדות מצויים בפריחה. צעירים יהודים דוחים היכרויות עם לא־יהודים, ומבקשים שיכירו להם יהודים אחרים.
בקיצור, נוכח האנטישמיות הגוברת וההתקפות על ישראל, מספר רב של יהודים אמריקנים – לא כולם, אבל מספר לא מבוטל – פונים אל חבריהם היהודים ומחפשים לחזק את קשריהם לחיים היהודיים. כמובן, תופעות כאלה כבר התרחשו בהיסטוריה היהודית, הרחוקה מאוד והקרובה יותר. עליית האנטישמיות באמריקה בסוף המאה ה־19 הניעה את הקמתם של ארגונים יהודיים רבים, החל מהאגודה היהודית להוצאה לאור, דרך האנציקלופדיה היהודית ועד הדסה. גם השואה הביאה לתקופה משמעותית מאוד של התחדשות יהודית בארה"ב. עכשיו זה קורה שוב. אני לא יכול לחזות כמה זמן תימשך התחייה הזו, או מה תהיה השפעתה ארוכת הטווח, אבל אני מוכן לחזות שהגל הזה, ואלה שישתנו בעקבותיו, ייזכרו הרבה אחרי שאלה שמפנים כעת עורף לישראל יישכחו.
פרופ' יונתן סרנה מלמד בקתדרה על שם יוסף ובלה בראון באוניברסיטת ברנדייס. חיבר את הספרים "היהדות באמריקה", "לינקולן והיהודים", "זהויות במפגש" ועוד
