היה קצת לא נוח, שלא לומר מכמיר לב, לראות את בני משפחת בוסקילה ביום שני אחר הצהריים ביציע המוזמנים בכנסת. מישל בוסקילה, איש הימין הממלכתי, חזר לכנסת אחרי שנתיים, והמשפחה הענפה ליוותה אותו כמובן. כולם לבשו חג וציפו בדריכות לטקס ההשבעה החגיגי והמרגש.
אבל במקום לחזות בבוסקילה נשבע אמונים, לוחץ ידיים ויורד להתחבק עם עמיתיו החדשים־ישנים, צפו בני המשפחה במחזה הזוי. מיכאל מלכיאלי, השר לשירותי דת, עמד על הדוכן וביצע פיליבסטר פתטי מכיוון שלא נמצא רוב להצעת חוק המועצות הדתיות השנויה במחלוקת. השר איתמר בן־גביר סירב לתמוך בהצעה עד שלא יהפוך לשותף מלא־מלא בהחלטות שמקבלת הממשלה בענייני המלחמה. מלכיאלי משך את הזמן בשורה של ציטוטים מחוקי המדינה, אמרות שפר ופרקי משנה לא שייכים, עד שתסתיים ההתרוצצות בכנסת, ובן־גביר ייאות לתמוך בהצעה.
אבל זה לא קרה. מלכיאלי נשאר עוד שעה ועוד שעה על הדוכן, מחפש מילים ומשפטים, מנהל ויכוחי סרק עם טלי גוטליב ומירב בן־ארי. בשלב מסוים למשפחת בוסקילה נמאס והיא קמה ועזבה את הכנסת עם כל הילדים, וחזרה כל הדרך לאשקלון באכזבה גדולה. מלכיאלי אומנם התנצל מול בני המשפחה הנוטשים, אבל לא בטוח שהם קיבלו את ההתנצלות הרפה.
זמן קצר לאחר מכן הבין מלכיאלי שאין לו רוב, הודיע שהוא מושך את ההצעה וירד מהדוכן. גם חבר הכנסת דוד ביטן והשר אבי דיכטר, שהציגו הצעות חוק משלהם, נאלצו למשוך אותן לקול מצהלות האופוזיציה. השר איתמר בן־גביר, גיבור האירוע, הגיח למליאה שמח וטוב לב אחרי עוד מהומה שעורר, קיים דיון קצר עם חברו השר יצחק וסרלאוף, ופרש להמשך המלחמה שלו באריה דרעי ונתניהו. ראש הממשלה, אמר בן־גביר, מנהל את המלחמה לבד, כאילו אין לו שותפים בממשלה שנבחרו בידי חצי מיליון איש.
החיבור הפוליטי בין הפגנות משפחות החטופים למתנגדי ראש הממשלה עוזרות בעקיפין לנתניהו לחמם את קהל תומכיו לקראת הבחירות הבאות
בן־גביר מנהל מלחמה מיותרת, וחבל שבני משפחת בוסקילה היקרים צריכים היו לשלם את המחיר. אין הרבה הבדלים בינו ובין ראש הממשלה בסוגיות המלחמה המהותיות שעל הפרק. בן־גביר, וגם בצלאל סמוטריץ', יכולים לראות את עצמם כאילו הם יושבים בקבינט המלחמה שאינו קיים. נתניהו מייצג אותם שם כהלכה, גם אם הוא אשם בקונספציה שהביאה לכל הקטסטרופה שעוברת עלינו כאן.
נתחיל בעסקת החטופים. נתניהו מתנגד בעיקרון לעסקה כזו, ולא צריך להיות משקיף פוליטי בכיר כדי להבין את זה. ראש הממשלה מציע הצעות וחוזר בו, מעניק מנדט לצוות המו"מ ומגביל אותו, משחרר הצהרות שמעכבות, אם לא מטרפדות, את התהליך. נתניהו לא עושה את זה רק מסיבות פוליטיות, מתוך חשש לבחירות חדשות אם אכן תתקבל עסקה; ראש הממשלה באמת מאמין כי עסקה עלולה להתפרש כמו ניצחון של יחיא סינוואר וחמאס, ועל זה הוא לא מוכן להתפשר.
נתניהו רואה בעיני רוחו את סינוואר יוצא מהבונקר בשתי ידיים מונפות, אחת בתנועת וי והשנייה עם אצבע אחת באוויר, סמל חמאס. מבחינתו מחזה כזה הוא כישלון המערכה ופתיחת חזית חדשה מול חמאס המנצח, כאילו לא היו כאן אירועי 7 באוקטובר ומלחמה עקובה מדם שנמשכת כבר תשעה חודשים. נתניהו, שמונע גם מתחושות נקם והשפלה, לא מוכן לראות את חמאס על הרגליים, יהיה מה שיהיה. רק על הקרקע.
מבחינת נתניהו, המלחמה בחמאס חייבת וצריכה להימשך זמן רב, אפילו עשר שנים, עד שהוא יחוסל וגוף אחר יתפוס את השלטון ברצועה ועד בכלל. הקונספציה החדשה של נתניהו כוללת צירים בתוך עזה, מובלעות ובסיסי הפעלה של צה"ל ברצועה, משם יֵצאו מבצעים ופעולות נגד המחבלים, ממש כמו ביהודה ושומרון. נתניהו מוכן לדבר עם חמאס על הפסקות אש טקטיות, אבל לא על הפסקה טוטאלית של המלחמה והלחימה. קשה לי לראות את בן־גביר תורם תובנה מיליטנטית יותר לתפיסה הזו, גם אם יהיה חבר בקבינט המלחמה שכבר לא קיים.
משפחות החטופים קלטו כבר את המסר הזה, והן לא מוכנות לוותר. אני חושב, כמו בני המשפחות הללו, שנתניהו ובן־גביר טועים והתבוסה האמיתית תהיה אם החטופים לא ישוחררו מיד, גם במחיר הפסקת המלחמה. נתניהו חוזר ומדבר על "ביטחון ישראל", כאשר הוא שוקל את עסקת החטופים, אבל החוסן הלאומי והביטחון הוא פאזל מורכב, וקשור גם בהגנה שהמדינה חייבת להעניק לחיילים ולאזרחים ששמרו על ביטחונה לאורך שנים בשעותיה הקשות. אם המדינה לא מעניקה חגורת הגנה ודאגה מהסוג הזה, אין שום סיבה לחיילים ללכת ולהגן עלינו, כמו שאין סיבה למתיישבים בצפון ובעוטף עזה לחזור לבתיהם כל עוד אין שם הכרעה או הסדר, וחייהם נתונים לסכנה.
אגב, בעניין לבנון נתניהו ובן־גביר חלוקים. ראש הממשלה לא מוכן כאמור להפסיק את המערכה בעזה, אלא ליצור מודל של מלחמה תכופה בחמאס. אנחנו רואים את הנוסחה הזו מתקיימת היום בהתקפות החוזרות ונשנות על העיר עזה ועל מחנות הפליטים והשכונות ברצועה. אם חיזבאללה יסכים לתבנית הזו בדרום, אפשר יהיה להגיע איתו להסדר. אם לא, עלולה לפרוץ מלחמה כוללת בצפון. איתמר בן־גביר ובצלאל סמוטריץ' דוחפים כמובן לכיוון הזה. השרים לשעבר גנץ ואיזנקוט ניסו למנוע את המלחמה בצפון או לפחות לדחות אותה, אבל עכשיו הם לא שם, וקשה יותר לבלום את בן־גביר, שמטרלל את נתניהו בימים שבהם הוא זקוק למקסימום של שיקול דעת.
מילה אחרונה על ההפגנות. בימים אלה יוצאת עוד צעדה של משפחות חטופים אומללות מתל־אביב לירושלים. להפגנות האלה מצטרפים כמובן מתנגדי נתניהו שרוצים לראות בחירות מוקדמות. החיבור הפוליטי הזה נעשה אחרי שרוב משפחות החטופים נואשו מנתניהו, ומשוכנעות שהוא מפקיר את יקיריהן. ראש הממשלה, אומר לי שר בכיר, לא שונא את ההפגנות האלה. הן עוזרות לו בעקיפין לחמם את קהל התומכים שלו נגדן ולהזהיר מפניהן, וכך הוא מציל לעצמו את הבחירות הבאות. צריך רק לראות את המתקפות ברחוב ובכנסת נגד המפגינים, ביניהן על משפחות החטופים, ולהבין לאיזה כיוון אלים ונוראי אנחנו הולכים.
