בתוך השטף העז של חדשות השבוע בדבר הלחימה הקשה בעזה ובצפון, דיוני חוק הגיוס והמשבר הקואליציוני שדעך בינתיים, טבעה ידיעה חשובה מאוד. היא לא זכתה כמעט לתשומת לב. ביום שלישי בשעות הצהריים הוציא ההרכב הבכיר של שופטי בית המשפט העליון – ממלא מקום הנשיא השופט עוזי פוגלמן, והשופטים יצחק עמית ונעם סולברג – צו על תנאי המורה למדינה להתייצב ולנמק מדוע לא יבוטל "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) 2022". ההחלטה קצרה, פחות מעמוד אורכה, אך אם בעקבותיה יבוטל החוק זו עשויה להיות בכייה לדורות.
סיפורו של חוק האזרחות מתחיל לפני קצת יותר מעשרים שנה. בפרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, החלו להבחין במערכת הביטחון בתופעה רחבת היקף: פיגועים שמעורבים בהם ערבים בעלי תעודת זהות כחולה שמוצאם מאזורי יהודה, שומרון ועזה. נתונים שאסף הדמוגרף ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה לימדו אז כי בכל פיגוע חמישי שערבי־ישראלי מעורב בו – מדובר באדם שזכה בתעודת זהות כחולה כתוצאה מתהליך של איחוד משפחות.
הדרך לאזרחות ישראלית עוברת באחד משני "כבישי גישה" עיקריים. הראשון, המיועד רק ליהודים ולצאצאיהם, מוסדר בחוק השבות, המעניק ליהודים וגם לילדים ולנכדים של יהודים אזרחות ישראלית אוטומטית מכוח מוצאם. יש בחוק כמה חריגים מצומצמים לכלל הזה, אך בעיקרו של דבר כל יהודי שבא – ברוך הבא.
כביש הגישה השני מוסדר בחוק האזרחות. הוא נחקק בשנת 1952, ועל אף שמו הדומה אין לבלבל אותו עם הוראת השעה שבג"ץ הוציא צו על תנאי נגדה. במסלול הזה נדרש ממי שמעוניין להפוך לאזרח ישראלי לעמוד בשורה ארוכה של תנאים שקבועים בחוק עצמו ובתקנות.
סעיף 7 בחוק הזה הפך במשך השנים לפרצה גדולה מאוד שיש לה השלכות רוחב. זהו סעיף שמקובל מאוד בחוקי אזרחות ברחבי העולם, וכותרתו התמימה היא "התאזרחות של בעל ואישה". לפי סעיף 7, מי שבן הזוג שלו הוא אזרח ישראלי יכול להתאזרח גם אם איננו עומד במגבלות הרבות שקבע המחוקק כתנאי לקבלת אזרחות בדרך הרגילה. במצב עניינים רגיל זו הוראת חוק הומניטרית, כמעט טבעית. "אין מדינה לאהבה", שר צביקה פיק, ולא פעם קורה שבני זוג ממדינות שונות מבקשים לקשור את חייהם זה בזה. כדי שיוכלו לממש את הזכות לחיי משפחה באופן מלא אין מנוס מלהעניק זכויות שוות לבן הזוג שאיננו אזרח, ולהפוך אותו לאזרח.
אלא שבמציאות הייחודית של מדינת ישראל הוראת החוק התמימה הזאת היא מרשם להתאבדות לאומית.
***
בשביל בריטים, דנים, קנדים או ניו־זילנדים, אזרחות ישראלית איננה אטרקציה מרשימה כל כך, במיוחד משום שהתאזרחות על פי חוק האזרחות מחייבת את המתאזרח לוותר על אזרחותו הקודמת. צרפתים או איטלקים לא יציפו את מדינת ישראל בבקשות התאזרחות מכוח נישואין. אך לערבים פלסטינים תושבי יהודה ושומרון, ועד להתנתקות גם תושבי עזה, הפיתוי להינשא לישראלי או ישראלית כדי לזכות באזרחות הוא עצום. בשביל תושב הרשות הפלסטינית קבלת אזרחות ישראלית שקולה כמעט לזכייה בלוטו. מדיניות קצבאות נדיבה, ביטוח בריאות ממלכתי ברמה גבוהה ומערכות חינוך ורווחה משובחות ברמה מערבית הם רק חלק מהיתרונות שמקנה ההתאזרחות בישראל.
העובדה שהערבים אזרחי ישראל וערביי יהודה, שומרון ועזה חשים חלק מקבוצה לאומית אחת, ערבית־פלסטינית, הקלה עוד יותר על יצירת קשרי משפחה, וכך הלך וגבר עם השנים זרם הפלסטינים והפלסטיניות שקיבלו אזרחות ישראלית במסלול של איחוד משפחות.
שאלתם את עצמכם כיצד לאיסמאעיל הניה, ממנהיגיה הבולטים של תנועת חמאס שהיה ראש ממשלת חמאס בעזה, יש שלוש אחיות אזרחיות ישראל ואחיינים ישראלים רבים? אחיותיו של הניה נולדו כמוהו ברצועת עזה, אך בזכות נישואים לבני זוג ערבים ישראלים, בדואים מתל־שבע, זכו לאזרחות ישראלית.
אחת מהן סאבח עבד אל־סאלם הניה, ששלחה בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות הודעת שבח לטבח 7 באוקטובר: "הו, א־לוהים, הניצחון ממך, זה שהבטחת בו לעבדיך המאמינים. הגבירו את הבקשה בבוקר שלכם לניצחון מא־לוהים, והניצחון בקרוב". מתברר שהחתונה עם אזרח ישראלי עשויה להעניק אומנם אזרחות ישראלית, אך תחושת ההזדהות עם אויבי ישראל לא משתנה בעקבות קבלת תעודת הזהות הכחולה.
אכן, מה שעורר את קובעי המדיניות לשים לב למוקש בחוק האזרחות בתחילת שנות האלפיים היה הסכנה הביטחונית. אך כאשר החלו הנתונים להתברר התגלה שהחשש מטרור הוא רק חלק מהסיפור. סעיף 7 לחוק האזרחות הפך אז למסלול מהיר למימוש בפועל של תביעת השיבה הפלסטינית בחסות החוק הישראלי. המספרים שנחשפו היו מדהימים. כ־130 אלף פלסטינים השתקעו במדינת ישראל בהליך של איחוד משפחות מאמצע שנות התשעים עד שנת 2003.
ממשלת שרון, בניסיון לסתום את הפרצה, חוקקה חוק מיוחד שמטרתו לבלום את התופעה הזו – "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג־2003". סעיפו המרכזי של החוק, סעיף 2, קבע כך: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין, לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור (כלומר, יהודה, שומרון ועזה – ש"פ) אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל. מפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". כנהוג במקרים כאלה נוספו לחוק חריגים ואפשרות להתחשבות במקרים הומניטריים, אבל הפרצה הגדולה בחוק האזרחות נסגרה במידה רבה.
מיד לאחר חקיקתו נמצא כצפוי מי שאץ לעתור לבג"ץ בניסיון לבטל את החוק. הטענה המרכזית הייתה שהוא גזעני, מפלה את ערביי ישראל שנישאו לפלסטינים ומונע רק מהם להתאחד עם בני משפחותיהם. פעמיים אותגר החוק בבג"ץ – מיד לאחר החקיקה הראשונית ולאחר שנערכו בו שינויים משמעותיים בשנת 2011 – ובשתי הפעמים דחו השופטים את העתירות על חודו של קול. בפסק הדין בעתירה השנייה קבע הנשיא בדימוס אשר גרוניס כי "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", ויחד עם חבריו לדעת הרוב ציין כי הזכות לחיי משפחה אין משמעותה זכות לקיים אותם דווקא בישראל.
ביולי 2021, לאחר הקמת ממשלת בנט־לפיד, נדרשה הכנסת להאריך כמדי שנה את הוראת השעה, אך תלותה של הקואליציה במפלגות רע"מ ומרצ הקשתה מאוד על המהלך. כדי לאפשר את הארכת הוראת השעה הוסכם עם המפלגות הללו על הגדלת מכסת רישיונות הישיבה ההומניטריים. אך על אף ההסכמות הללו לא הצליחה הקואליציה לגייס רוב לאישור החוק, לנוכח סירובם של שני חברי כנסת מרע"מ לתמוך בו.
מפלגות האופוזיציה מימין החליטו מצידן להתנגד להארכת הוראת השעה בגלל ההסכמות. להתנגדות הצטרף גם ח"כ דאז עמיחי שיקלי, והחוק נפל. רק חודשים לאחר מכן, בראשית 2022, חוקקה הכנסת מחדש את הוראת השעה, בהסכמה רחבה בין קואליציה להאופוזיציה.
ההסכמה הרחבה לא מנעה שטף של תשע עתירות חדשות שהוגשו תוך זמן קצר. כולן מבקשות לבטל את החוק ולפתוח את השער לרווחה להגירה פלסטינית מיהודה ושומרון לתחומי מדינת ישראל גם בעיצומה של מלחמה. קשה להעריך בשלב הזה מה יהיה פסק הדין. בהחלטה השבוע ניתנו למשיבים תשעים ימים להגשת כתב תשובה. עד אז תסתיים כהונת ממלא מקום נשיא העליון פוגלמן, ומאזן הכוחות בבית המשפט העליון עוד עשוי להשתנות.
אולם ההחלטה לדון בעתירות לגופן ולא לדחות אותן על הסף צריכה להדאיג את כל מי שביטחונה של מדינת ישראל ועתידה הדמוגרפי יקרים לו. פתיחת שערים להגירה פלסטינית מיהודה ושומרון, שללא ספק בוא תבוא, היא סכנה קיומית: סכנה ביטחונית בטווח המיידי, וסכנה גדולה עוד יותר, דמוגרפית, בטווח הזמן הבינוני והארוך.
