"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" (משנה ברכות ה, א). אבל מה הם בדיוק עשו בשעה הזו? איך מכוונים את הלב אל המקום שמחוץ למקום, אל האלוקות חסרת הפנים והגוף? מה שהעסיק את החסידים הראשונים העסיק גם את החסידים האחרונים, אלו שצמחו סביב נשמתו המופלאה, הצבעונית ואפופת הסיפורים של רבי ישראל בעל שם טוב. תורת החסידות ביקשה להנחית את היהודי על קרקע הלב והנפש, לחברו למציאות ליבו האמיתית, ובה־בעת לרוממו לרקיעים חדשים של חיבור רוחני חי עם ה'. וכפי שרבות כל כך מהתורות החסידיות מדגישות, הא בהא תליא: ההעפלה הרוחנית תלויה דווקא בנחיתה אל המציאות, ולהפך. אלא שכאן, ברווח שבין הנשמה ובין הנפש, דרכי החסידות קצת התפצלו בדורות שאחרי הבעש"ט.
מרבית החסידויות הלכו בדרך המדגישה את הלב – את החיבור לרגש, לאמונה הפשוטה, לתמימות. בוודאי, גדולי החסידות בכל הזרמים לימדו גם תורה, ותורתם הייתה מאופיינת בחדשנות ויצירתיות. כל ווארט חסידי טוב, כאשר מפנימים אותו, מרגיש כמו זיקוק קטן המתפוצץ בתוך הראש. אך רובן ככולן של התורות הללו הן למעשה חיצים הנורים לתוך הלב. הן נועדו להפתיע את המוח ולגרום לו להפקיר לרגע את משמרתו, וכך לאפשר ללב להתגנב מבעדו.
לא כן תורות חב"ד. לא בכדי בחר רבי שניאור זלמן מליאדי לכנות את חסידותו בשם זה, על שם שלושת כוחות הנפש השכליים לפי הקבלה. אם שמים דגש רב מדי על הרגשת הלב, הוא סבר, מחמיצים את תפקידה החשוב של ההתבוננות השכלית בעבודה הפנימית החסידית. גישה זו הולידה את הסוגה המקורית של מאמרי חב"ד העמוסים והדורשים עיון, שהלכו והתארכו ממאמרים באורך עמוד, למאמרים ארוכים התופסים עמודים רבים, ועד ל"המשכים" – סדרות מאמרים ארוכות המפתחות בהרחבה נושא מרכזי ומסתעפות ממנו לנושאים משיקים.
גישה זו עוררה התנגדות מראשיתה, ואיני מתכוון רק להתנגדות של ה"מיסנגדים". גם בתוך החסידות עצמה התקשו לקבל אותה. ידוע במיוחד הוא הקטרוג של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט, שהתרעם על גישת רש"ז וראה בה בגידה בדרכו המקורית של סבו. שכלתנות היתר של חב"ד, סבר, תרחיק את החסידים מדרך עבודת ה' התמימה והלבבית, שהיא היא דרכה המקורית של החסידות. למעשה, דרכו של רש"ז נראתה לו, ולאחרים, דומה מדי לדרכם של הליטאים. כך אפילו כינו את רש"ז בבית המדרש של המגיד ממזריטש, "הליטוואק".
הלב והשכל
אך למעשה, עבור רש"ז וממשיכיו, אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, השכל היה תמיד אמצעי, לא תכלית. ההתבוננות הייתה "דרך ארוכה וקצרה" אל הלב, שביל עוקף שנועד להכות שורשים עמוקים יותר בלב מאשר התורות הקצרות. קביעת הזוהר כי "רחמנא ליבא בעי", ה' חפץ בסופו של דבר רק בלב, הייתה נר לרגלם של אדמו"רי חב"ד בדיוק כמו אדמו"רי החסידויות האחרות, וכמותם הם הדגישו את מעלת התמימות. האדמו"ר החמישי של חב"ד אפילו כינה את הישיבה שהקים "תומכי תמימים", בשל מעלת התמימות על השכל המתחכם.
מסיבה זו, הגם שבחב"ד יצרו את אידיאל החסיד ה"משכיל" (במלעיל), מי שמקדיש את עיקר מרצו להתבוננות מעמיקה במאמרי החסידות התובעניים של אדמו"רי חב"ד, תמיד הדגישו שכל משכיל צריך להיות גם "עובד" (גם במלעיל, "עויבד"), ולתרגם את עיונו לעבודה פנימית.
השילוב הזה בין העמקה עיונית לעבודה פנימית הוא הסוד המייחד האמיתי של חסידות חב"ד, שמרבית האנשים מחוצה לה אינם מכירים. עבור רוב האנשים היום, חב"ד היא צבא השליחים הגלובלי שהרבי האחרון הקים, הפותחים את בתי חב"ד שלהם מכל הלב לכל יהודי. אחרים מכירים את ניגוני חב"ד, הן ניגוני השמחה המקפיצים והן ניגוני הגעגועים העמוקים. פה ושם בחור ישיבה מגלה את מאמרי חב"ד וזוכה להיחשף לעולם ההתבוננות החב"די העשיר, ואם הוא לא נרתע ממנו – הוא גם טובל בו.
ואולם, אין מקום שבו החיבור בין "השכלה" ו"עבודה" נפגש בעבודת התפילה. התפילה היא ״עבודה שבלב״, עבודה פנימית ורגשית, אך כפי שהציטוט שעימו פתחנו מראה – נבחן בה גם עולמו השכלי של המתפלל, המידה שבה הוא מבין לעומק מה הוא עושה כשהוא מתפלל.
כלים והפנמה
התפילה היא גם המקום שבו המתח בין דרכן של החסידויות האחרות לחב"ד נוכח ביתר שאת. באופן כללי, החסידות מדגישה כי התפילה צריכה להיות מעשה פשוט. אדם צריך להתפלל "לְדעת זה התינוק", כאילו היה ילד, תפילה הנובעת ממעמקי הלב הנשבר, החש שמצד עצמו אין לו דבר. אכן, נראה שזו רוח התפילה מקדמת דנא, כפי שמורגש בפסוקים כמו "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהלים קב, א). השיחה מול ה' נשפכת דווקא מתוך עניות, מתוך חיסרון ושפלות.
אך כפי שרמוז בקטע מספר הזוהר שבחב״ד אוהבים לצטט (ח״א קסח, ב), אל מול ה"תפילה לעני" ישנה "תפילה למשה" (תהלים צ, א). בעוד דוד הוא אב הטיפוס של בעל התשובה ושל איש התפילה, מי שתנועתו לה' נובעת מלמטה מלמעלה, כלומר מהחומרי והחסר אל השמיימי והמושלם, הרי שמשה הוא אב הטיפוס של איש התורה הצדיק הנע בכיוון ההפוך – משמי התורה המרומָמים אל מקבליה הנטועים באדמה.
אם תפילת דוד היא תפילת עני, מהי תפילת משה? תפילת עשיר כמובן. כאן יש שני הסברים משלימים. ההסבר הפשוט הוא שהכוונה היא לעשירות בתורה. תפילת העשיר היא תפילה הבאה לאחר התבוננות שכלית ברובדי המשמעות העשירים של קטע אחד או יותר בתפילה. תפילת העני היא הבסיס, הכלי, אך את הכלי הזה אפשר למלא באורות רבים ועתירי תוכן.
ההסבר השני הוא הפוך: מי שראשו מלא בידע תורני, רב ככל שיהיה, הוא עדיין בגדר "עני" כל עוד הידע הזה לא הפך ל"דעת", כלומר חדר לתוך ליבו. תפילת העשיר היא אפוא התפילה של מי שהתחבר באמת למה שלמד, שהכניס את הידע לתוך ליבו. חיבור זה בין התפילה ללב מושג באמצעות אותה דרך ארוכה וקצרה החב"דית – קודם לימוד ואז הפנמה שלו.
שער כניסה אנציקלופדי
כיצד יוכל אדם שאינו אמון על הלימוד החב"די המורכב להיכנס בסודו? הרב שניאור זלמן גופין, המשפיע הראשי בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, הקדיש את מאמציו בדיוק למשימה זו. ב"מגנום אופוס" שנכתב במשך שמונה שנים ומשתרע על פני שמונה כרכים – ארבעה מוקדשים לתפילות החול וארבעה לתפילות השבת – לוקח אותנו הרב גופין למסע לרוחבו ועומקו של אוקיינוס ההתבוננות החב"די.
המסע מתחיל בברכות השחר, עובר דרך קריאת שמע וברכותיה ודרך כל שלב ושלב בתפילת שמונה־עשרה, וממשיך אל תפילות השבת עד סעודת מלווה־מלכה וברכת קידוש הלבנה. בכל תחנה מתעכב הרב גופין על כל משפט ולעיתים על כל מילה, ומרעיף עלינו משפע המושגים, הרעיונות והמהלכים המחשבתיים שאדמו"רי חב״ד לדורותיהם לימדו לגביהם, רעיונות שהרב גופין ספג מילדותו והשפיע לאורך השנים על עשרות מחזורי תלמידים. קטעי ההעשרה הממוסגרים שהכרכים משובצים בהם, המביאים משלים, המחשות ואנקדוטות בסגנון התוועדות חסידית, מוסיפים צבע ולחלוחית לחוויית הלימוד.
כך למשל, המעיין בספר יגלה כי ארבעת השלבים העיקריים של תפילת שחרית – תפילת השחר והקורבנות, פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ותפילת שמונה־עשרה – מכוונים לפי קבלת האר"י לארבעת העולמות הרוחניים המרכיבים את סולם ההוויה: ההכנה לתפילה וברכות השחר שייכות עדיין לעולם הזה, הארצי; בתפילת הודו אנו עולים לעולם ה"עשייה" הרוחני, שכן ההודיה היא כמו האדן לעולמות העליונים יותר; פסוקי דזמרה הם כנגד עולם ה"יצירה", עולם הרגש וההתלהבות; קריאת שמע וברכותיה מעלים אותנו לעולם ה"בריאה", עולם ההתבוננות המיושבת שבו אנו כבר מסוגלים "לשמוע" את האלוקות; ולבסוף תפילת שמונה־עשרה, שבה אנו עומדים בדבקות בתפילה שקטה, היא כנגד עולם ה"אצילות", שבו אנו כביכול "אצל" ה' וסמוכים אליו.
לאחר מכן, התוספות שאחרי־שמונה עשרה מורידות אותנו בחזרה לקרקע: באמירת "אשרי ובא לציון" אנו יורדים ל"בריאה", בשיר של יום אנו יורדים ל"יצירה", באמירת "קוה אל ה'" ל"עשייה", וב"עלינו לשבח", העוסקת בתיקון עולם, אנו נוחתים חזרה בעולמנו הארצי, טעונים בכוחות חדשים לשוב לתכלית חיינו – הארת האור ששאבנו מבארות עולם האצילות בתוך העולם הזה.
מושגים כאלו – שהם טיפה בים מתוך שמונת כרכי הסדרה – עשויים לשנות לחלוטין את חוויית ועבודת התפילה של האדם. מחוויה, העשויה להיות מייגעת למדי, של חציית שדה מישורי אחד ארוך עד לקצהו השני, אנו עוברים לחוויה של עלייה וירידה בסולם, של העפלה למישור מציאות אחר ומואר יותר ואז הורדת אורותיו למציאות. כל שלב בתפילה מאיר באור המיוחד שלו, מקבל את מקומו בתוך המכלול.
כרכי "לדעת איך להתפלל" מצליחים לעשות דבר שנראה בלתי אפשרי: להיות אנציקלופדיה עשירה לעולם המושגים של ההתבוננות החב"דית – שבמקום להיות בנויה ערכים־ערכים, בנויה לפי סידור התפילה – ובה־בעת לשמש שער כניסה נגיש אליו לאנשים ללא כל רקע בתחום. בתקופה של אי ודאות גדולה, כשהעולם סביבנו כמרקחה ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, העמקת עבודת התפילה יכולה להיות אפיק ההשתנות המשמעותי ביותר שלנו.
