הרב טוביה גפן היה משרידי עולם התורה הישן והמפואר בליטא. הוא נולד בעיר קובנה בשנת 1870. אביו היה מקורב לרב יצחק אלחנן ספקטור, והוא גדל בישיבת סלבודקה, שם הוסמך לרבנות והקים משפחה.
בשנת 1903 (תרס"ג) החליט, בצעד אמיץ, להימלט מהאווירה האנטישמית ששררה במולדתו ולהגר לארצות הברית עם אשתו ושני ילדיו. בליטא השאיר מאחור הורים ואחים, בהם אחותו שהייתה נשואה לר' חיים מטלז, מגדולי עולם הישיבות הליטאי. אלה מהם שנותרו בליטא בתקופת השואה, נרצחו. בארצות הברית מילא משרות רבנות בניו־יורק ואוהיו, ולאחר מכן עבר לקהילה היהודית באטלנטה, ג'ורג'יה, וכיהן כרבה במשך כארבעים שנה.
הרב טוביה היה חבר באגודת הרבנים של ארצות הברית, וקיים קשרים עם תלמידי חכמים ברחבי היבשת. במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא התבסס באופן בלתי פורמלי כרב הראשי של דרום ארצות הברית. ישנן עדויות לכך שכאשר רבנים מקומיים בקהילות הדרום התקשו להשיג את גדול הדור ר' משה פיינשטיין, להתייעצות, הרב טוביה היווה עבורם כתובת לדעת תורה. הרב טוביה פרסם ספרים שונים שבהם קיבץ מהלכים למדניים בשיטת הפלפול, לצד דרשות.
בקהילה האורתודוקסית של אטלנטה פעל הרב טוביה בתחומים קלאסיים כמלמד בבית הספר ללימודי קודש ("בית־ספר של יום ראשון"), דרשן בבית הכנסת, ועורך חופות והלוויות. עם זאת, הוא היה פעיל גם בתחומים מעט פחות שגרתיים. דוגמה לכך היא פעילותו למען התרת נשים עגונות שננטשו על ידי בעליהן. לעיתים יצא הרב טוביה למסעות ארוכים לאיתור סרבני גט. עם השנים הוא יצר קשר טוב עם מפקד המשטרה של אטלנטה וגייס אותו לסייע באיתורם של סרבני גט, ובמקרים מסוימים אף בהחזקתם במעצר עד מתן הגט. דוגמה נוספת היא פעילותו למען יהודים שנאסרו בבתי סוהר בהאשמות שווא, בכמה מקרים על רקע אנטישמי.
"נתמעטו הישיבות והתלמידים"
דמותו של הרב טוביה הייתה רבת פנים. הוא היה מעורב עם הבריות ועם האוכלוסייה המקומית, גם זו שאינה יהודית. שלח את שמונת ילדיו ללמוד בבתי ספר ציבוריים אמריקניים, תוך שבמקביל הוא לימד אותם לימודי קודש בבית, ובהמשך כמעט כולם רכשו השכלה אקדמית. הרב טוביה גם התפרסם כרב שהכשיר את משקה הקוקה־קולה. לאחר שהבין שרב אחר נתן הכשר למפעל מבלי לבקר במפעל ולבדוק לעומק, הרב טוביה התערב ובהתנדבות בחן מקרוב את תהליך הייצור, נחשף למתכון ואף דרש שינויים מסוימים שהוא רומז עליהם בתשובה הלכתית שפרסם, שבה הרכיבים שהוא דן בהם מכונים בשמות קוד בארמית. בצעד זה גם היה מפורצי הדרך למעורבות של מערכות כשרות בתעשיית המזון המודרנית.
לצד כל אלה ניתן למצוא בכתיבתו ובדרשותיו התייחסות לחוויית הבדידות שלו כתלמיד חכם מעולם הישיבות אשר הגיע לסביבה דלה מבחינה תורנית, שכמעט לא נמצאו בה יהודים שגדלו בבית מדרש. בדרשה שנשא לרגל חנוכת בית כנסת התייחס בביקורתיות לתופעה של מינוי רבנים בעלי כריזמה בקהילות גדולות ומבוססות, לעומת תלמידי חכמים אמיתיים המתמנים בקהילות קטנות ונידחות שאין בהם מי שיאזין לדברי תורתם, או פוטנציאל להחזקת בתי מדרש וישיבות:
דבאמת התלמידי חכמים אשר המה מבינים ויודעים לעמוד במלחמתה של תורה בפלפול וסברא לחדד לב התלמידים, יבואו במקומות הקטנים במקום סתר, שאין בידם להחזיק ישיבה. ובקהילות הגדולות שיש בידם להחזיק תלמידים וישיבות, יבואו ת"ח אשר אין דעתם נוחה בכך [חסרה מילה] מחזיקים ישיבות ותלמידים. ובאמת מן הראוי שתהיה להיפך. וזהו הקללה של ישעיה… "ובינת נבוניו תסתתר" – דהת"ח שהוא מבין דבר מתוך דבר והוא חריף ביותר, תסתתר, הוא יבא למקום סתר שלא יוכל להחזיק תלמידים וישיבות, ועל ידי כן תשתכח תורה מישראל חס ושלום.
במקום אחר (הקדמה ל"לב יוסף", תרפ"ד) הוא דורש שיש חיוב על "כל איש אשר זיכהו ה' בחכמת התורה שלא להחזיק טובה אך לעצמו, וכמאמר רבי יוחנן בן זכאי 'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך', ופירש המדרש שמואל: אל תחזיק טובה לעצמך, רק תשתדל ללמוד לאחרים כי לכך נוצרת".
בהמשך מסביר הרב טוביה שבתקופה שבה הוא נמצא, הדרך לממש את החובה הזו היא באמצעות כתיבת חידושי תורה. זאת משום ש"בימים הקדמונים אשר ישיבות היו נמצאות בכל ערי ישראל, וכל גדול בתורה היה יכול לקיים החיוב הזה בנקל, לקבץ תלמידים עמהם ולמסור להם את חכמתו ותורתו ולא להחזיק התורה לעצמו. אבל בעתים הללו, ובפרט במדינה הזאת, שנתמעטו הישיבות ומעטים מאוד התלמידים השוקדים ועמלים בתורה והמבקשים דבר ה' זו הלכה מאיזה גדול בתורה, לזאת אין עצה אחרת לגדולי התורה אך שידפיסו חידושי התורה שלהם בספר, ואז בין הספרים הנדפסים למאות, אולי יזדמנו גם לאיזה לומדים מופלגי תורה, וימצאו בו תועלת, ויקיימו בזה מאמר חז"ל 'וצדקתו עומדת לעד – זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים'".
יומן יומי ביידיש
הרב גפן חי בתודעה של גדול תורה, בן בית המדרש, אשר גלה למקום שאין בו ציבור של לומדי תורה ומרחב לדיאלוג תורני. בהתייחסויות שונות בכתביו ניכרת נימה של בדידות ואף ביקורתיות כלפי התרבות שבתוכה התיישב. בשנותיו הרבות בארצות הברית לא רכש שליטה באנגלית, ורוב התנהלותו הייתה ביידיש ובעברית, תוך שהוא נעזר בבניו לתרגום, בייחוד בתקשורת עם גורמים שאינם יהודים. לצד זאת, הוא סלל לקהילתו ולצאצאיו דרך של חיי תורה המשתלבים עם חיי המעשה ונרקמים בהם.
נראה כי דואליות זו השתקפה גם ביחסו הכללי לאמריקה. מצד אחד ניכר כי עולם התורה שנטש בליטא היה חסר לו. התרבות האמריקנית משכה את הנוער והציבור לכיוונים אחרים, שלא עודדו הוויה בית־מדרשית ושיח תורני ורוחני. מצד שני, הרב טוביה הכיר היטב בכך שבזכות התרבות הזו הוא ויהודים רבים כמותו ניצלו מגורל רע ומר שפקד את בני משפחתו וקהילתו שנותרו מאחור. הרב טוביה הכיר טובה באופן עמוק לארצות הברית של אמריקה, שנתנה ליהודים מקום להשתקע בו ולחיות את חייהם בחופשיות.
הרב גפן ואשתו הרבנית שרה הניא גידלו ארבעה בנים וארבע בנות, ורבים מצאצאיהם עלו לארץ. הרב ד"ר דוד גפן, נכדו המתגורר בירושלים, החזיק שנים רבות חומרים ארכיוניים של הרב טוביה ובהם כתבי יד, דרשות וסיכומים למדניים, ועסק בהנחלת מורשתו לצאצאי הרב ולציבור. רבים מהכתבים הופקדו באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ובארכיון של האגודה האמריקאית־יהודית להיסטוריה (AJHS) בניו־יורק. בנוסף, הרב טוביה כתב במשך שנים יומן יומי ביידיש, אשר בחלקו תורגם לאנגלית, ומהווה מסמך היסטורי המתאר חיי רב וקהילה יהודית־אמריקאית בראי אירועי התקופה. לאחרונה הופקדו מסמכים נוספים מפרי עטו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בספרייה הלאומית בירושלים.
"השכנים הנאהבים והנעימים"
במשך שנים הסתיים ליל הסדר בביתם של הרב טוביה והרבנית שרה הניא בשירת "לשנה הבאה בירושלים", ואחריה שירת המנון ארה"ב. הרב טוביה חינך את משפחתו הן לציונות ולציפייה לגאולה, והן להכרת הטוב למי שנתנו אכסניה ליהודים הגולים מאירופה. בשנת 1954־תשי"ד, באירוע לציון 300 שנה להתיישבות היהודים בארצות הברית, נשא הרב טוביה תפילה המבטאת את הכרת הטוב הזו, לצד החיבור לארץ ישראל והשמחה במדינת ישראל הצעירה:
"רבון העולמים, אתה האל בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, נותן נשמה לעם עליה ואור להולכים בה. אתה הצבת גבולות הארץ, וממלכות ומדינות כוננת. גם את ממלכת ארצות הברית הזאת, אתה ידיך כוננו. מצער הייתה ראשיתה, ובחסדי ה' הרבים כארז בלבנון תשגה ומדור אל דור תוסיף אונים, תוסיף חיל ועוז, ומוטות כנפיה פרושות מים אל ים ועד איים רחוקים. כשמש בגבורתו היא מאירה לארץ ולדרים עליה במשפטיה הטובים והישרים, בחוקותיה הנכוחים והצדיקים.
"גם עמך בית ישראל, אשר שנות אלפים היה נרדף מרוח סועה וסער, מחמת עם ומשנאת גויים, ויהי למשיסה ואין אומר השב, מצא בארץ הזאת מנוח, קן לשבת ואהל מבטח להתלונן בו. וזה שלוש מאות שנה כאשר באו היהודים הנודדים הראשונים להתיישב במדינה הזאת, ובעזר השם יתברך זכינו להתאזרח ולהתגדל ביחד עם השכנים שלנו הנאהבים והנעימים, להיות עם גדול ורם, ונתקיים בנו הכתוב 'ה' אלוקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב'.
"ולכן עתה, כאשר בשנה הזאת יתמו השלוש מאות שנה מהיום שבאו היהודים הראשונים להמדינה הזאת, ואנחנו חוגגים בשנה הזאת חג היובל של שלוש מאות שנה, באנו עתה להודות לך אבינו שבשמיים על כל הטוב והחסד שעשית עמנו, ולברך הברכה אשר ברך שלמה המלך בשעתו: 'ברוך ד' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל'. כן אנחנו מברכים היום הברכה: ברוך ד' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל במדינות ארצות הברית אשר באמעריקא הצפונית.
"ונסיים גם כן בתפילתו על העתיד: יהי ד' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו. הואל נא בחסדך וברך את הארץ הזאת ואת יושביה בשפעת ברכותיך. שלח ישעך למדינת ישראל החדשה, פרוש סוכת שלומך על עם ישראל ועל כל העולם כולו, ואז יקוים בנו דברי החוזה הקדוש ישעיה הנביא, שחזה ברוח קודשו ואמר שעוד יבוא עת לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואז נוכל לקיים דברי הנביא הקדוש שהבטיח לנו בדברי קודשו ואמר: צהלי ורוני בת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל, במהרה בימינו אמן".
